"יומיים בניו יורק", סקירה

תתפלאו, אבל לפחות עבורי הדיקטטור (The Dictator) אינו הסרט הכי וולגרי שעולה לאקרנים בארץ השבוע. סרטה החדש של ג'ולי דלפי יומיים בניו יורק (Two Days in New York) עוקף אותו בכמות האיברים המוצנעים הצצים לפתע, דיון על הפרשות שונות ועיסוק בנושאים אינטימיים בסיטואציות לא מתאימות. לא משהו שצריך להפתיע את מי שראה את 2 ימים בפריז, שהסרט הנוכחי הוא סוג של המשך שלו (אבל לא צריך לראות את הסרט הראשון על מנת להבין את המתרחש בחדש) אבל משום מה זה עדיין הפתיע אותי.

זה הפתיע אותי כי דלפי עבורי היא בראש ובראשונה הכוכבת של סרטי לפני הזריחה/לפני השקיעה של ריצ'ארד לינקלייטר (היא גם השתתפה בכתיבת השני מבניהם) ולכן היא מראש נקשרת אצלי לסוג של קולנוע רגשי יותר, אשר אינו נדרש להגזמות על מנת להצחיק אלא נוגע בחיים בדרך אשר אינה מאפשרת שלא להיות מוקסם מן השחקנים. למעשה, דומה שכבמאית דלפי מנסה ביודעין לנפץ את המיתוס של עצמה כפי שהתעצב בסרטים הללו, של הצרפתיה הרומנטית והאינטליגנטית. כל מאפייני הדמות שגילמה בסרטים של לינקלייטר נמצאים גם בסרטה החדש, רק בתוספת של גסות, שחצנות, חוסר מודעות עצמית וסוג מסוים של טמטום. יש בכך אלמנט מעניין, אך הצפייה בסרט החדש הייתה יותר מכל חוויה מתסכלת.

מתסכלת משום שאני מבין את הניסיון של עשיית סרט רומנטי לא רומנטי ויצירת עימות בין המשפחה הצרפתית הגסה לבין התרבות האמריקאית, שלפחות בסרטיה של דלפי נראית כמעמיקה יותר מבין התרבויות. החוויה הזו מתסכלת גם כי כמו ביומיים בפריז, גם ביומיים בניו יורק יש לא מעט קטעים מצויינים ותצוגת משחק משובחת אחת (במפתיע, לא של הבמאית) אבל זה נבנה בתוך כמות לא קטנה של סצנות שלא עובדות ובעיקר טובע בים של וולגריות מוגזמת, אשר בסופו של דבר לא רק מנטרלת הזדהות (כפי שאולי הייתה אמורה לעשות) אלא לא מצליחה להצחיק, להעביר ביקורת או לערור מחשבה.

אולם עדיין איני בטוח כי התגובה הראשונית והשלילית למדי שלי לסרט אינה תוצאה של עודף ציפיות מדלפי, או בגלל מצב הרוח שלי ביום בו צפיתי בסרט החדש. מן הסרט הקודם בסדרה די נהניתי, למרות המגרעות, המשותפות לשני הסרטים ואולי אף בולטות יותר בסרט הראשון, שכן בממשיכו ישנו גם גורם מאוזן יותר שמרגיע את הסרט.

ביומיים בפריז דלפי גילמה את מריון, אמנית צרפתיה הפועלת בארה"ב, שהגיעה יחד עם החבר שלה (שגולם בידי אדם גולדברג האקסצנטרי) לבקר את הוריה בפריז (ההורים גולמו על ידי הוריה של השחקנית, אלברט דלפי ומארי פילאט). הביקור חשף את הפתיחות והוולגריות במשפחה הצרפתית, את חוסר הרומנטיקה של העיר הגדולה ואת הבעיות בזוגיות של הגיבורים.

בסרט הנוכחי, חלפו 4 שנים. מריון ילדה בן לחבר מן הסרט הקודם, נפרדה ממנו, עברה לחיות עם שדר רדיו שחור (כריס רוק). בינתיים, בצרפת האם מתה. עכשיו האב והאחות של הגיבורה באים לביקור. האחות מביאה גם את החבר שלה, שהוא במקרה גם האקס של מריון (כמו רוב הגברים בפריז, כך לפי הסרט הראשון) ובחור בעל הבנה בעייתית של הנהוג בחברה האמריקאית, לפחות בכל הקשור לדרך המקובלת לצריכת סמים.

העוגן הרגוע והרגיש של הסרט, באופן מפתיע (אבל לא ממש), הוא כריס רוק. הוא מוותר על המניירות שפיתח כסטנדאפיסט לטובת הופעה משחק רגועה ומאוזנת, בניגוד לכל מה שמתרחש סביבו, שניתן לתאר רק כבאלגן. הסצנות של רוק הם הסיבה היחידה שהסרט לא קורס לתוך תסבוכת של עשייה גסה, בדיחות נדושות וסיטואציות שהן בעיקר מביכות.

בניגוד לסרט הראשון, בסרט הזה יש גם ניסיון לסגור את הסיפור ולא להשאיר שאלות פתוחות. התחושה היא כי בסופו של דבר, הדמויות הביזאריות בסרט ילמדו לחיות ביחד, למרות היותם משפחה ולמרות שהסיטואציות האבסורדיות פוקדות אותם ברצף לא סביר, במהלך היומיים מכותרת הסרט.

לא מדובר בהסתבכות שגוררת הסתבכות, או רק בסיבוכים הנובעים מן הפערים בין התרבויות (שאינן עד כדאי כך שונות). מה שמקשה על האמונה שלי כי בתקופה שבין האירועים המתרחשים בסרטים, או אחרי שהסרט הזה מסתיים, הדמויות חוזרות לסוג של שגרה. קשה לי לקנות סיטואציה שבה מריון הולכת ברחוב ולא נקלעת למצב מביך – אחרי שני סרטים בחברתה, זה פשוט לא סביר.

ובתוך כל הבאלגן הזה, דלפי שוזרת סצנות שמזכירות את סרטיו של לינקלייטר ומפתחות מעט את הדמות שלה, גם כדמות בידיונית בסרט וגם כיוצרת. התחושה שלי היא שחסרה בסרט יד מכוונת, שהייתה זורקת החוצה כמה קווי עלילה לא נחוצים ומרסנת את הטון בקטעים אחרים. אז היה קל יותר לצפות בסרט הטוב שמסתתר בתוך הבאלגן הזה. אז הסרט היה מצליח להצחיק בזכות העדינות שיש בו וגם בזכות חלק מן הסיטואציות, שיש בהן פונטציאל קומי לא מבוטל.

אבל במצב הנוכחי, ההומור הוולגרי של הסרט פשוט לא מספיק מקורי או שובה לב על מנת להחזיק את הסרט והוא בעיקר מונע הזדהות עמוקה עם הדמויות. אני מניח כי יש צופים מסוימים אשר יהנו מן הסרט באופן גורף יותר – יש בקולנוע דברים הרבה פחות טובים שמביאים קהל – רק שאני לא מצליח לדמיין מי יהיו אותם צופים. התוצאה היא סרט שגרם לי תחושה של עצב וייאוש. לסרט הזה עדיין יש פוטנציאל, כי מאוד הייתי רוצה לאהוב אותו. אבל יש בו משהו שפשוט לא עובד. וכמו בהדיקטטור, הרגעים הטובים של הסרט משולבים בתוף אותם דברים שלא עובדים. אבל בניגוד לסרט בו מככב סשה ברון כהן, הדברים הטובים ביומיים בניו יורק הם, בסופו של דבר, חביבים ולא יותר.