הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים 2012: חוויות מן היום המלא הראשון

פוסט זה נכתב עם חיוך מרוח על הפנים. היום הראשון של פסטיבל סרטי הסטודנטים בסינמטק התעלה על כל הציפיות שלי לגבי אווירה ולגבי איכות הסרטים. תענוג לצפות בסרטים, מוקף בעשרות צעירים מן הארץ והעולם שנושמים קולנוע, יוצרים קולנוע ומתווכחים על קולנוע. לדעתי זה גם משפר את הצפייה, כפי שהיה המקרה לגבי מספר סרטים בהם צפיתי בפסטיבל בפעם השנייה. האולמות, לפחות בהקרנות של התחרות הבינלאומית בהן נכחתי, היו קרובים להיות מלאים.

התגלית של המפגש הראשון של התחרות הבינלאומית היה עבורי הסרט הפיני איך לקטוף תותים (How to (Pick Berrries, סרט שהתרשמתי כי שאר הצופים אהבו פחות. אך כנראה שזה הוא הדין לגבי קולנוע דוקומנטרי המשלב בין הפואטי-מופשט לבין הפוליטי. הסרט מתאר את קטיף פירות היער בפינלנד מכמה היבטים שונים, כאשר הוא נעזר בצילום מרהיב ועריכה אקספרסיבית שמשאירה לצופה לא מעט מלאכת פענוח. הסרט דן בתהליך של תיעוש החקלאות וביחס לעובדים זרים, אך עושה זאת מבלי לאבד את העין המנסה לראות יופי ייחודי בכל דמוי.

סרט דוקומנטרי בולט אחר מאותו מקבץ היה הסרט הפולני 3 ימים של חופש (Three Days of Freedom) סרט שלא הייתי בטוח אם הוא תיעודי או עלילתי במהלך הצפייה, אם כי מדובר בסוגיה לא חשובה מאחר וזו יצירה אנושית חזקה. הסרט עוקב אחר אסיר הזוכה לחופשה של שלושה ימים לאחר שהות של שנים ארוכות מאוד מאחורי הסורגים ובאדם המנסה להכין אותו לאפשרות של השתלבות מחדש בחברה.

המקבץ נחתם עם הסרט הישראלי קרב עיניים שביימה אורית פוקס. הסרט מסופר דרך כמה אודישנים לסרט שאמור להיות מופק, כאשר יחסי הבמאית-שחקנים מעלים שאלות של ניצול עד לנקודה בה הדמיון בין האודישן, הסרט והאירוע שהסרט אמור לתאר מטשטש. זוהי יצירה מעניינת שאני התמסרתי לה, למרות שיש לה הרבה קווי דמיון לסרט אודישן של איתי ציקו, אשר היה אחד מן הסרטים הבולטים בפסטיבל לפני שנתיים.

בעצם, סרטה של פוקס משלב גם נושאים הנידונים בסרט שציקו מציגה בפסטיבל הנוכחי, רסן, סרט בו צפיתי הערב בפעם השנייה. וכמו לאחר הצפייה הראשונה, הסרט הותיר אותי מעט המום, אבל עם יכולת רחבה יותר להעריך את ההישג של ציקו בסרט הזה אשר מטבעו מפלג בין הצופים והמבקרים. אולם נדמה כי לפחות בפסטיבל הזה מחנה התומכים גדול בהרבה. הסרט מבוים ביד אמן ועוסק בנושא מאוד טעון החוזר בסרטים רבים של במאיות: הקו הדק בין ניצול מיני של אישה והשפלתה בידי גברים לבין ההנאה של האישה מן המיניות, או יותר נכון הרצון של האישה במיניות. מדובר בסרט לא קל שאיני סבור כי יש דרך אחת לפרש אותו, כשם שכותרתו יכולה להיות מובנת במספר לא קטן של אופנים. הוא מכריח את הקהל להתמודד עם סצנות לא קלות לצפייה וגם מכריח לבצע פרשנות במהלך הצפייה. יש לציין כי אני לא יכול להיות אפילו קרוב לאובייקטיבי לגבי סרטים מאוניברסיטת תל אביב, אבל איני יכול שלא לכתוב מילות שבח לסרט הזה.

סרט מסוג זה מטיל צל על הסרטים המוצגים לצידו, אבל המפגש בו הוא הוצג הכיל לפחות עוד סרט אחד אשר יישאר בזיכרוני לזמן רב. מדובר בסרט הברזילאי Zeit to the Geist העושה שימוש נרחב בחומרים מסרטים ישנים על מנת לספר סיפור של תא לוחמי גרילה קטן. הסרט נע בין הקומי לניסיוני, כשרוחו של גודאר המוקדם מרחפת מעליו, אך לא בצורה ישירה  מדי. הייתי רחוק מלהבין את כל מה שהתרחש בסרט, אבל נהנתי מכל רגע.

הסרט הזה מוביל גם לסיום המתוק של הערב – הקרנה של סרטו החדש של הבמאי ההונגרי המגוון והמאתגר גיורגי פאלפי קאט אחרון (גבירותיי ורבותיי) ((Final Cut (ladies & gentleman). סרט שהוא כולו שימוש יצירתי בחומרים הלקוחים מסרטים גדולים.

מדובר בסרט שמפר את זכויות היוצרים של הרבה מאוד (כ450) יצירות קאנוניות, כך שייתכן ולא יהיו עוד הרבה הזדמנויות לצפות בו על המסך הגדול. אבל בהקרנה לצרכים חינוכים, הוא פשוט היה תענוג. פאלפי מנסה לספר סיפור אהבה דרך מאות סרטים מוכרים ומתעלה על רמת הסרטונים המופצים ביוטיוב או "פרויקט השעון" בעלי הרעיון הדומה – פשוט בגלל שהוא עושה את הכל טוב יותר. כל קאט זורם בצורה טבעית לקאט הבא והזיהוי של חלק גדול מן הסרטים יוצר ביניהם הקשרים מפתיעים המעמיד באור שונה את כל היצירות. בחיים לא חשבתי שאוכל לשבח קטיעה של שוט הפתיחה המבריק של "מגע של רשע", אך כשפאלפי משתמש בחלק קטן מתוכו כגשר בין "עד כלות הנשימה" ל"קזינו" אי אפשר שלא להריע בהתלהבות ילדותית. זהו הסרט הסינפילי האופטימלי, כי גם עם סיפור האהבה שהוא מתאר הוא מעט נדוש, הוא מאפשר מסע נוסטלגי דרך כמות רבה של סרטים שמהווים סוג של רשימת סרטי חובה (למעט כמה יוצאי דופן).

השיחה שקיים פאלפי בסיום עם יאיר רוה והקהל הסתיימה בבשורה אשר העיבה על הערב המשמח: הקולנוע ההונגרי נמצא במשבר, לאחר מספר סרטי מופת לאורך שנות האלפיים. השנה הופקו רק 2 פיצ'רים הונגרים, לעומת 25 ב2008. כעת התקציבים הוחזרו ובקרוב יופקו שוב מספר רב של סרטים, אבל השליטה בקולנוע ההונגרי תהיה בידי מפיק שבא מהוליווד ונותן העדפה לקולנוע מסחרי, שהוא לאו דווקא סוג הקולנוע בו המדינה הזו מצטיינת. בלה טאר ניסה לנהל חברת הפקה אלטרנטיבית ליוצרי קולנוע אמנותי, אך סגר אותה לפני שבוע. בכל זאת, אני מקווה כי היוצרים המוכשרים בהונגריה ימצאו דרך להוסיף ולהעניק לנו יצירות מאתגרות וייחודיות. כי בסך הכל, פסטיבל של יוצרי קולנוע צעירים מעניק תחושה כי יש עתיד לקולנוע.