"The Yellow Sea", סקירה

כמה כיף להמשיך ולשבח מותחני פשע אפלים ואולטרה-אלימים מדרום קוריאה. מעצמת הקולנוע שכבר ניכסה לעצמה ז'אנרים אמריקאים ושיכללה אותם לכדי שלמות, ממשיכה לייצר במאים מבריקים בקצב מדהים. אחד השמות החדשים שכדאי לשנן הוא נה הונג-ג'ין. בשנת 2008 הוא הרשים עם סרט הביכורים שלו, “The Chaser” – סרט בן שעתיים שרובו מרדף עוצר נשימה, המגובה במשחק חתול ועכבר בין שוטר/סרסור לרוצח סדרתי של נערות ליווי. שנתיים חלפו והקולנוען העולה שיחרר את השני שלו, שנקרא “The Yellow Sea”. הסרט לא עבד כמצופה ממנו בקופות מולדתו, מה שגרם להונג-ג'ין לקצץ 17 מתוך 157 הדקות של הגרסה המקורית, ולברוא את הגרסה הבינלאומית, שנחתה לא מזמן בספריות ההשאלה. עבור מי שמעוניין או מעוניינת לעמוד על ההבדלים, בין הגרסאות, ישנו הפוסט המפורט הבא (מפורט בקטע OCD).

הים הצהוב שהעניק לסרט את שמו מצוי בין מזרח סין ומערבן של שתי הקוראות, והעלילה עוסקת במחוז יאנביאן. הוא מצוי בתפר של גבולות סין, רוסיה וצפון-קוריאה ומרכז אליו גולים קוריאניים המבקשים לחיות בסין, בדרך כלל חיי פשע מסוגים כאלה ואחרים. אחד מהם הוא גיבורנו, גו-נאם (הא ג'ונג-וו), נהג מונית ביום אשר מבזבז את כספו בהימורים בלילות. אשתו עזבה לסיאול, בירת דרום קוריאה, ואת ביתם המשותפת מגדלת אימו. גו-נאם שקוע בחובות ומושפל מדי יום על ידי שמועות על אשתו הבוגדת, עימה לא יצר קשר זה זמן רב. גנגסטר מקומי בשם מיון (קים יון-סאוק) מציע לו פתח מילוט – כל שעליו לעשות הוא לסוע לסיאול ולהרוג איזה בחור. משימה פשוטה לכאורה, שמאחורי ניצבת מלחמת גנגסטרים בעלת פרופורציות אפיות. גו-נאם מסכים, מבלי לדעת מה באמת עומד להידרש ממנו, בעיקר בגלל הסיכוי לפגוש שוב בזוגתו הנעדרת. הגנגסטרים חושבים שמצאו פראייר, אבל הם בעצם הכניסו שחקן חדש ורב-עוצמה אל הזירה.

אגב, בסרטו הקודם והמצויין של הבמאי, גילמו שני השחקנים תפקידים הפוכים – ג'ונג-וו היה הפסיכופט המסוכן, ויון-סאוק התחיל את הסרט בתור הגיבור הבעייתי. האופן שבו הוא הופך לשחקניו את התפקידים בסרטו החדש, מפגין ורסטיליות מרשימה של כל הנוגעים בדבר. ואם סרטו הראשון של הונג-ג'ין היה משחק מוחות בין חתול ועכבר, הרי שבסרטו הנוכחי מנסה הבמאי לכוון גבוה יותר בשרשרת המזון ושוזר לייט מוטיב של כלבים.

הסרט נפתח במשל על כלב נגוע כלבת, אותו מספר הפרוטגוניסט. במידה מסויימת, מתברר אט-אט שזהו גם סיפורו שלו עצמו, כגיבור אשר לא רק חי חיי כלב אלא אף זוכה לכמה הקבלות מוחשיות יותר. הישרדות היא היצר החזק ביותר אצלו, ואנו נחשפים כל העת לשאר המניעים שלו – הוא כל הזמן אוכל ומחפש מזון, זורק את עצמו לשינה טרופה בכל מיני כוכים וחולם חלומות אירוטיים על אשתו. במילים אחרות, הוא רעב, עייף וחרמן כמו כלב. אפילו המזון שהוא נוטה לזלול – נקניקיות, כלומר Hot Dogs – מתקשר לכלביות ולחרמנות שלו. גם כלבים של ממש, או אזכורים של כאלה, לא חסרים בסרט. מצורפת תמונה להמחשה בהמשך.

ברם, אין מדובר בסרט מטפורי ומופשט, כי אם בסאגת פשע מורכבת מבחינה סיפורית ועתירת מתח ואקשן ברמות הגבוהות ביותר. העלילה הולכת ותופחת כל העת, דמויות חדשות נזרקות למשחק והבמאי בהחלט לא מנסה להקל על הצופה המערבי בעזרת דיאלוגים שמסבירים הכל, כמו בסרטים אמריקאיים. הוא מעדיף רצף של תמונות רבות משמעות, או סך מסויים של פעולות כדי לבאר את הנראטיב. לפעמים נדמה שהסרט מאבד שליטה או כיוון, או אולי מאיים לקרוס תחת העומס העלילתי. לעיתים אף מתגנבת ההרגשה כי הגיבורים לא בוחרים דווקא בנתיבים החכמים ביותר, אלא רצים פנימה אל מרחץ דמים עם סכין שלופה. אבל בסך הכל בהחלט מדובר בחוויה שלמה וקוהרנטית, גם אם רבת דרכים לפרשנות.

ניקח לדוגמה את הצלע השלישית שמצטרפת בשלב מסויים, גנגסטר מחוייט אותו מגלם ג'ו סונג-הא. מצד אחד, הוא מאפיונר מטיל אימה, גם אם ניכר שהוא שפוי למדי. מצד שני, יש בו משהו רכרוכי, אולי נשי. מצד שלישי, כשהנהג שלו שואל אותו אם להביא אותו הביתה אחרי יום לחוץ במיוחד, הוא מעדיף לעצור קודם אצל המאהבת. מצד רביעי, הוא מבקר עם אשתו בכנסיה (ויוצא מתפילה כדי להתקשר ולהזמין איזה חיסול) ומאוד קנאי לה. כמוהו, גם שאר הדמויות מלאות התנהגויות סותרות וקשה לצפות את הצעד הבא שלהן, או לעמוד את כוחן באמת. רק כאשר מזמן להם הסרט מבחנים אמיתיים, ניתן לדעת מאיזה חומר קורצו. והשיאים האלה, שיש לא מעט מהם בסרט, מאמירים אפילו גבוה יותר מן הצפוי בזכות החלטה מעניינת של הבמאי.

בסרט הזה ישנו מיעוט מכוון של אקדחים. לפושעים אין נשק חם, גם לא לשוטרים. רק משמר הגבול חמוש כהלכה, בנשקים שהם לא ממש ממהרים להשתמש בהם. סכינים וגרזנים, לעומת זאת יש בשפע בסרט, אשר ייתכן והיה מתקצר אם למישהו מהגיבורים היה אקדח. אבל אז היה הרבה פחות כיף וגם הרבה הרבה פחות דם, או סצינות של הטלת מומים הדדית, כמיטב המסורת הקוריאנית. גם הפעם נבחנות יכולות ספיגת האלימות הן של הדמויות והן של הצופה, אך זהו מבחן מהנה דווקא, כיוון שהאפקט הבידורי של הסרט גדול מרמת הזעזוע שהוא יוצר.

"The Yellow Sea”. בימוי: נה הונג-ג'ין, דרום קוריאה 2010, 140 דקות, קוריאנית ומנדרינית עם תרגום באנגלית.

הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית

 הטקסט הנ"ל התפרסם, בגרסה מקוצרת, בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-24.5.2012