"עצי השיטה", סקירה

באמצע חודש זה תושק המהדורה ה-65 של פסטיבל הקולנוע היוקרתי בעולם – פסטיבל קאן. פרסים רבים מחולקים במהלך הפסטיבל, כאשר אחד החביבים עליי באופן אישי, כיוון שהוא תמיד פוגע בול, הוא פרס "מצלמת הזהב” המוענק לסרט ביכורים. את הזוכה של אשתקד, סרט ארגנטינאי בשם "Las Acacias”, פספתי כשהוצג בפסטיבל חיפה הקודם. סרטו של פבלו ג'יורג'לי הוקרן תחת השם העברי "עצי השיטה" ועילף מהתרגשות את רוב הסינפילים שאני מכיר. אור, למשל, כתב עליו בהתרגשות במהלך האירוע ואף בחר בסצינה מתוכו כאחת מרגעי השנה הקולנועיים של 2011. לכן, חיכיתי לבואו אל מדפי הספריות וכעת, אחרי הצפייה, אני שב ומצטער שלא חזיתי בפלא הזה על מסך גדול.

מדובר בדרמת מסע קטנה אך רבת עוצמה, המפגישה שתי נפשות פצועות ונשמה אחת חדשה בעולם, בחלקה הקדמי של משאית ישנה. רובן (הרמן דה סילבה) הוא מוביל עצים ותיק ובודד, באמצע ג'וב שגרתי של נסיעה מיערות פאראגואיי אל בואנוס איירס. הבוס שלו ביקש שיאסוף טרמפיסטית בשם חסינטה (הבה דוארטה), המופיעה בנקודת המפגש עם ערימת תיקים ותינוקת קטנטנה ששמה אנאי (ניירה קאלה מאמאני). רובן לא ידע שהפעוטה כלולה בהסכם ומחמיץ פנים בתחילת הדרך. לאט לאט, אפילו לאט יותר משתוכלו לדמיין, נפתחות הדמויות זו אל זו וחושפות פצעים, עד לסיום מכמיר הלב.

כאמור, זהו סרטו הארוך ראשון של ג'יורג'לי בן ה-45, שברזומה שלו נמצא רק עוד דוקומנטרי אחד קצר. בכתיבה הוא נעזר בשירותי התסריטאי סלבדור רוסלי (“ליברפול”, “הכלב בונבון”) אבל הבימוי היה כולו שלו. ואם כבר בסרט הבכורה במאי מפגין כזה ביטחון וכזו מיומנות, לאן עוד יש לו לשאוף?

ג'יורג'לי הבמאי לוקח את הזמן, הוא לא ממהר לשום מקום. כמו הטרנטה החורקת שמסיעה את גיבוריו, גם סרטו מטלטל לאיטו בדרכי העלילה המינימליסטית. כיוון שהסרט רווי שתיקות ודל בהתרחשויות, כל אירוע שפוקד את מסעם של הגיבורים בהחלט עשוי לחלץ תגובה רגשית חריפה. אישית, מצאתי את עצמי צועק על המסך כאילו היה מדובר במשחק כדורגל רועש ורב תהפוכות. הכל בזכות החיבור העמוק והמיידי שנוצר עם משולש הדמויות הראשיות.

רובן מתחיל את הסרט כחידה, אבל קל מאוד לחבב אותו ולהרתע ממנו לסירוגין. הוא אולי לא טוב במילים או ביצירת קשר אנושי אבל שפת גופו, המימיקה של פניו ובעיקר סך הפעולות שלו, מסגירות מיד מה עובר עליו. זוהי הופעה כבירה של דה סילבה, שמחצין כל בדל מחשבה וגדיל של רגש שחולפים בגופו ומוחו. דוארטה נותנת לו פייט נאה, כאשה שהחיים שחקו אותה עד דק, אבל אור התקווה בעיניה מעולם לא כבה. השינויים הרדיקליים באופן בו היא נוהגת לידו לעומת הפעמים בהם היא חושבת שהיא לבדה, הם שעושים את הדמות. גם התינוקת בת מספר החודשים היא דמות לכל דבר. הרבה קרדיט על הופעתה מגיע לעריכה, אבל בשוטים רציפים אין ברירה אלא לקבוע – לפי התזמונים המדוייקים והתגובות הנכונות שלה – שגם היא ממש משחקת.

ג'יורג'לי בהחלט נותן אמון מלא ביכולות של שחקניו, אבל לא שוכח להעמיד היטב את המצלמה ולשמור על אסתטיקה רבת משמעות כמעט בכל פריים. הפתיחה היא אולי הרגע המרשים והמרהיב ביותר בסרט (קבלו תמונה בהמשך), אבל שבו את ליבי במיוחד כמה שוטים פרלוביים ממש. אלה רגעים בהם המראה האחורית של המשאית חוצה את הפריים, מציגה את המשתקף בה במרכז התמונה, כאילו מה שמאחור מותך לתוך מה שמלפנים. העבר המעמיד ברקע את ההווה והעתיד. רובן מסתכל כל העת במראות המשאית שלו, מוצא שם את עברו שנגרר אחריו כמו ערימה של בולי עץ, מכביד על ההווה שלו ומונע ממנו לדמיין רחוק אל אופק עתידו. השיא הוא כמובן הסיום – חזק כמו הפתיחה ומרגש כמו שום דבר אחר שראיתי לאחרונה. מרגש עד דמעות ממש, מרוב יופי, כאב, פיוט, אנושיות וניצול מהוסס של הזדמנות אחרונה.

"Las Acacias”. בימוי: פבלו ג'יורג'לי, ארגנטינה+ספרד 2011, 86 דקות, ספרדית עם תרגום באנגלית.

הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית

הטקסט הנ"ל פורסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-3.5.2012 ובאתר עכבר העיר אונליין.