"קוריולאנוס", סקירה

"רומיאו וג'ולייט" של באז לורמן, הגרסה עם ליאונרדו דיקפריו וקייט ווינסלייט וקלייר דיינס הצעירים, זכורה לי כאחת מחוויות הצפייה המתסכלות של חיי. העובדה כי ראיתי אותו בשיעור אנגלית בשלהי התיכון, בישיבה על שולחן בית-ספר לא נוח במיוחד, ודאי לא הקלה על המצב – אבל לא הייתה הסיבה לתסכול. בימים ההם כבר היה לי החוק לפיו לא יוצאים מסרט באמצע, לא משנה מה. כמובן שלא הייתה לי ברירה במסגרת הצפייה ההיא, ובכל זאת, הייתי נחוש לסיים את הסרט הזה גם מרצוני החופשי. אבל חי חדקי, כמה שזה היה קשה!

הקושי העל-אנושי נבע מן הניסיון הבלתי אפשרי של הסרט לשלב בין קולנוע לתיאטרון, בדרך הכי נוראית שאני מכיר – לא לגעת בטקסט המקורי אבל להעתיק את העלילה לימינו אנו. כך נוצרים כל מיני דיסוננסים מופלאים בכל רגע ורגע בסרט, ברמה שעבורי מפריע מאוד להתרכז בנעשה על המסך. כלומר, חוץ מהעובדה שדמות כלשהי עומדת בבגדים עכשוויים על רקע תפאורה מסוף המאה העשרים ומדברת כמו ששייקספיר כותב, היא גם אומרת: "טעם את חרבי!" ושולפת אקדח. זה אמור להיות מתוחכם? לא הבנתי. לא הבנתי את הרעיון, לא את הסרט וכמובן שלא את הטקסט – שהרי הדובר והתפאורה כל-כך לא מתאימים לו עד כי הוא הופך לחסר משמעות. הסרט הרגיש לי מדובב, בקטע רע. כמו עותקים מדובבים לשפה הרוסית של סרטי אקשן אמריקאיים, למי שפעם יצא לו לצפות.

אם חשבתי שזה מקרה נקודתי, מאז ועד היום הגיע בערך סרט בשנה אשר טרח להוכיח שזוהי דווקא מוסכמה. כאילו אני אולי היחיד שחושב ש"עיבוד מודרני, טקסט מקורי" הוא רעיון ממש מחורבן. בשנה שעברה זה היה "הסערה" ("The Tempest") של ג'ולי טיימור, גם הוא ע"פ שייקספיר, אשר גרם לי לצבוט את עצמי כדי להישאר ער מולו.
למזלי הרב, אל "קוריולאנוס" ("Coriolanus") – הסרט היחיד שלא סקרנו בפסטיבל הבריטי וכעת אנו מסמנים וי על כל יבול האירוע המוצלח ההוא – הגעתי ללא ידיעה כי מדובר בעיבוד מן הסוג ששומר בקנאות על הטקסט. משום מה, הייתי תחת הרושם שהוא רק מבוסס על, ניחשתם נכון, וויליאם שייקספיר – כן, שוב הוא. נחרדתי לגלות מיד בפתיחה שכל הדמויות מדברות קצת מוזר בהתחשב בעובדה שהן נמצאות ברומא עכשווית-אך-בדיונית. ואני לא מתכוון רק לכך שכולם דיברו אנגלית במקום איטלקית. הייתה זו אנגלית שייקספירית, שאין לטעות בה. למזלי הרב עוד יותר, סרט הבכורה של רייף פיינס כבמאי התגלה כאחת ההצלחות היותר מרשימות של עיבודים מהסוג הבדרך-כלל-שנוא עליי.

לו הייתי צריך לבחור מילה אחת כדי לתאר את הסרט הזה, הייתי הולך על "מרשים". מרשים בהתנהלות של פיינס כבמאי-שחקן, שלא הייתי מתנגד כלל לו יהפוך לאיזה קנת' בראנה נוסף, מינוס הפלצנות אם אפשר. מרשים בהפקה ובגרנדיוזיות שלו, לצד האדפטציה החכמה שמשתמשת נכון באלגוריות ומעבירה היטב סיטואציות מימי רומא העתיקה, בה מתרחשת העלילה, וכפי שנכתבו בראשית המאה השבע-עשרה (בואו נגיד שאף אחד לא קורא לרובה שלו "חרבי", סוג של התקדמות בעיניי). מרשים נוכח הרלוונטיות שלו לימינו אנו, בעיקר בכל הקשור להמלכתם של גנרלים ומצביאים והפיכתם לפוליטיקאים ושליטים (לתשומת ליבה של מדינת ישראל). ובעיקר מרשים בהיותו כה אינטנסיבי, אגרסיבי ורועם לאורך רוב רובן של שעתיים לא פשוטות. במילים אחרות, הסרט הוא מעין בבואה של הבמאי שלו. ואין זה פלא שגם הפעם פיינס נותן הופעה שמותירה רושם עז, בתור גיבור שתכונה אחת דומיננטית בונה אותו, מפילה אותו, וחוזר חלילה – היותו נאמן לאמת שלו ברמה שלא מאפשרת לו לשקר, אפילו אם זה לטובתו.

פיינס מגלם את קאיוס מארסיוס, גיבור צבאי של רומא הגדולה. הוא מצוי בחיכוך מתמיד עם האספסוף המורעב של העיר – הוא בז להם מעמקי נשמתו, והם רואים במצבם הקשה תוצאה ישירה של המדיניות הלוחמנית שלו. מחתרת בהנהגת טולוס אופידיוס (ג'רארד באטלר שכמעט-משחזר את תפקידו ב-"300"), מנסה להפיל את הממשל הרומאי אך מחוסלת בידי מארסיוס וצבאו. לאחר קרב קשה זה זוכה מארסיוס לתואר "קוריולאנוס", על שם המקום בו נערך מרחץ הדמים. פוליטיקאי משופשף (בריאן קוקס) מנסה להכניס אותו אל בית הנבחרים, מה שמסב גאווה לאימו (ונסה רדגרייב) ודאגה לאשתו (ג'סיקה צ'סטיין). אך צמד פוליטקאים נחשיים (ג'יימס נסביט ופול לסון), החוששים מכוחו העולה של המצביא, ממרידים שוב את ההמון נגדו (בהנהגת לובנה אזאבל ואשרף ברהום). קאיוס מארסיוס קוריולאנוס מגורש מרומא הבוגדנית וחובר אל אויבו המושבע, אופידיוס, כדי לזכות בנקמה.

סיפרתי כאן לא מעט מן העלילה, אבל תאמינו לי שיש עוד. מה גם שהטוויסטים של שייקספיר תמיד נורא צפויים. אוי סליחה, ירדתי על שייקספיר כרגע. אני מקווה שאף אחד לא יבוא לאסור אותי או משהו. פשוט, נראה לי שהילת הקדושה סביב המחזאי המפורסם קצת פוגעת בטקסטים שלו לפעמים. זאת אומרת, מה היה רע אילו פיינס או התסריטאי שלו, ג'ון לוגן ("גלדיאטור", "הסמוראי האחרון") היו משנים קצת את הדיאלוגים, כלומר, המונולוגים? זה באמת הכרחי שדמות כלשהי תנאם על דמות אחרת במשך דקות ארוכות בשביל להעביר נקודה קצרצרה? אני רואה את היופי במשפטיו של שייקספיר, בחיי. אני פשוט חושב שהם יותר מתאימים לימים בהם נכתבו, מבחינת סגנון נטו. יכול להיות שאני מיושן בעניין הזה, אבל גם הפעם צף ועלה הדיסוננס המוכר בין מה שיוצא מהפה של השחקן לבין המראה שלו ושל הרקע עליו הוא ניצב. לו רק היה שייקספיר פחות קדוש שאסור בתכלית האיסור לגעת בטקסטים שלו, אני חושב שהייתי נהנה יותר. מצד שני, אף פעם לא ממש החזקתי משייקספיר – ויסלחו לי אלוהי הכתיבה כי חטאתי – כך שהמילים שלו פשוט לא מספיקות עבורי כדי להתגבר על הסתירה המובנית שבעיבודים מסוג זה, טובים ככל שיהיו.

הצד החיובי של אדפטציות שייקספיריות היא הזדמנות פז לשחקנים לגלם דמויות כתובות היטב. אם אתם בקטע של אובר-אקטינג (אני בדרך כלל מאוד בקטע), תמצאו כאן כמה מההופעות המרשימות, שוב המילה הזו, שבתי הקולנוע יכולים להציע כעת. כולם בסרט הזה פשוט משחקים בכל הכוח. מבאטלר ששב אל המניירות של מלך הספרטנים ועד רדגרייב, שנראית על סף שבץ ברגעים מסויימים. פיינס בולט מעל כולם, עם אחת ההופעות המפחידות בקריירה שלו. האיש הזה הוא כוח טבע. הוא צורח בלי לפתוח את הפה. רק עם העיניים. וכשהוא כן פותח את הפה – בואו נגיד שאתם לא רוצים להיות בצד הרע שלו. מזל שהייתה משענת למושב בבית הקולנוע, אחרת הייתי עף אחורה מעוצמת הכעס שלו. המונולוג שלו בסצינת אולפן הטלוויזיה הוא המונולוג היחיד שבאמת עבד לי בסרט, כי הוא חתיכת הברקת תסריטאות ובימוי. מקום בטוח בסצינות השנה שלי. למזלו של פיינס השחקן, פיינס הבמאי בחר לאזן את הופעתו העוצמתית עם מוטיב המהווה ניגוד משלים – התינוקיות של הדמות הראשית.

בעת סצינת לחימה בומבסטית, בחלקו הראשון של הסרט, מארסיוס מוביל כוח פנימה אל תוך בית מופצץ. הוא נכנס בשיא החוזק, הרובה שלו מדריך אותו מחדר לחדר והמצלמה אחריו, בסגנון "הילדים של מחר". לפתע הוא מוצא אדם חבוי בין ההריסות. מארסיוס מכוון אליו את נשקו. האיש מושיט לעברו בקבוק מים. מארסיוס לוקח את הבקבוק ושותה אותו כמו שתינוק שותה בקבוק חלב. ממש יונק ממנו. כיוון שהוא לבוש ביגוד קרב מלא ומרוח בדם וטינופת, הניגוד הנוצר משרת הפעם היטב את הסרט. יחד עם עוד כמה רגעים תינוקיים במיוחד, שלא אחשוף מחמת ספויילרים, ובתוספת כל מערכת היחסים שלו עם אימו – מתקבל מוטיב של ממש אשר אומר הרבה על הדמות. מצד אחד, איש צבא ולוחם ללא חת שהעקשנות שלו מובילה אותו ואת חייליו לניצחון. מאידך, ילד של אמא שהעקשנות שלו מובילה אותו ואת עמו אל משבר.

כאמור, התרשמתי.