"אלברט נובס", סקירה

כנראה שגלן קלוז מרגישה קצת נשכחת. בעוד הקריירה הטלוויזיונית שלה במצב טוב בזכות בסדרה "נזקים", היא לא הופיעה בקולנוע מאז עלתה אותה סדרה לאוויר, לפני חמש שנים. וגם אז זה היה בתפקיד משנה בסרט לא זכיר במיוחד בשם "לפנות ערב". ומה עושות שחקניות שמרגישות לא מספיק מלוהקות? יוצרות לעצמן את תפקיד החלומות, אם הן יכולות.

בשנת 1982 זכתה קלוז לשבחים ופרסים על הופעתה הבימתית כאשה המתחזה לגבר במחזה "אלברט נובס" ("Albert Nobbs"), על-פי סיפור קצר מאת ג'ורג' מור בן המאה ה-19. “נובס" הפך לפרוייקט אישי שלה וכמעט והיה לסרט קולנוע בשנות התשעים, תחת שרביט הבימוי של אישטבן סאבו ההונגרי. כעת, כאשר העיתוי היה נכון יותר עבורה, קלוז הפיקה את הסרט ואף הייתה מעורבת בכל פרט ופרט. את התסריט היא כתבה יחד עם ג'ון בנוויל, הבמאי הוא רודריגו גארסיה שעבד איתה ב"תשע נשים" ואפילו על הליהוקים היה לה מה להגיד. בגזרה זו נדמה שנעשתה עבודה טובה מדי, אבל נגיע לכך בהמשך.

קלוז מגלמת את דמותו החידתית של אלברט נובס, משרת מופנם במלון יוקרתי אי שם באירלנד של המאה ה-19. נדמה שמר נובס אינו טיפוס חברתי במיוחד אך חביב על הבריות. הוא חרוץ וחוסך את כספו הזעום פרוטה אחר פרוטה, בתקווה לפתוח יום אחד עסק משלו ולהיות אדון לגורלו. יום אחד מגיעים שני גברים אל המלון. הצעיר שביניהם (אהרון ג'ונסון) תופס את תפקיד הגבר של הבית ושם עין על אחת העובדות (מיה וסיקובסקה). המבוגר יותר הוא צבע בשם יוברט פייג' (ג'נט מקטיר), אשר בא במטרה לעבוד ולהסתלק. אך כיוון שהעבודה מתארכת, עליו לישון במגורי העובדים, או יותר נכון – לחלוק חדר עם נובס. במהלך הלילה מתגלה סודו של אלברט, אשה שכבר כמה עשורים מתחזה לגבר על מנת לזכות בפרנסה הגונה. היא חרדה לגורלה ולסודה שנחשף, אבל גם למר פייג' יש סוד דומה. למעשה, המפגש ביניהם פוקח את עיניה/עיניו של אלברט נובס לסגנון חיים אחר ומלא אופטימיות בנוגע לעתיד.

קלוז בהחלט מרשימה בתפקיד הראשי, כאשה שאיבדה את עצמה בתוך זהותה המגדרית ובחיים שבנתה לעצמה כזכר. הטרנספורציה שלה משחקנית מוכרת לגבר קטן ומנומס בהחלט אמינה. ואם רצתה להציף את עצמה שוב לתודעה הציבורית, הרי שהצליחה – היא הייתה מועמדת לפרס האוסקר על תפקידה, אבל הפסידה אותה לבת-דורה, מריל סטריפ, אשר גילמה אשה גברית למדי ב"אשת הברזל". קלוז בוראת דמות מכווצת ושברירית כעכבר, שקטה ובלתי-מורגשת כעכבר כנסיה וחרדה כמו, לצורך העניין, כנסיה. אבל זוהי גם דמות לא ברורה ולא מפוענחת שאיננו למדים להכיר באמת במהלך 113 דקות הסרט. מיהו אלברט נובס? מדוע הוא פועל כפי שהוא פועל? שאיפתו היחידה היא לצאת לעצמאות, אבל הוא אפילו לא יודע מה יעשה בחייו. את חלומותיו ורעיונותיו הוא גונב מאחרים, שכן הוא רק יודע שברצונו לפתוח עסק, אך לא מה סוגו וטיבו (אישית, לא הבנתי מדוע לא חשב לפתוח חנות ידיות ולקרוא לה "Albert Knobs"). רצונות מתעוררים בו רק לאחר המפגש עם פייג'. אפילו את מושא אהבתו הוא בוחר רק משום שאחרים עשו זאת לפניו. נובס הוא חקיין, חי בתחפושת כל-כך הרבה זמן עד כי איבד למעשה כל מאווה אנושי בסיסי. זהו קונספט מעניין אבל כזה היוצר דמות ראשית לא מעניינת. ובדיוק כאן נכנסת לתמונה דמות המשנה שגונבת את ההצגה.

ג'נט מקטיר היא בו בעת ההחלטה הכי טובה של קלוז והכי גרועה שלה. היא מצויינת עבור קלוז המפיקה, שכן ההופעה של מקטיר בסרט הזה לקוחה מספרה אחרת של תצוגות קולנועיות והיא מרימה את הסרט בכמה דרגות. אך היא איומה עבור קלוז השחקנית כיוון שלא רק שיש שחקנית נוספת שמגלמת גבר בסרט, היא עושה את זה כל-כך טוב עד כי הופעתה של קלוז נראית כצל חיוור. זה נכון שדמותו של יוברט פייג' היא בעלת נוכחות ומוחצנות שגורמים לה להתבלט על פני זו של נובס, אבל גם מבחינת משחק נטו מה שמקטיר עושה בסרט הזה הוא פנומנלי. קלוז משחקת גבר. מקטיר היא גבר. היא לובשת את יוברט פייג' כמו שאתם ואני לובשים בגדים. היא טואטלית ברמה כזו ששווה לצפות בסרט רק בשבילה והיא מגיעה מהליגה של פליסיטי הופמן ב"טראנסאמריקה", לא פחות. עולם בו מקטיר מפסידה את האוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר למישהי שתודו שאתם לא זוכרים את שמה – למרות שעברו רק חודשיים מאז הטקס – הוא עולם עקום ומעוות.

הופעתה של מקטיר כל-כך מדהימה שהיא הופכת לבעיה. לא רק שהיא מגמדת את קלוז בתפקיד הראשי, היא גם מצביעה על הפגמים בדמות של נובס. שכן בניגוד אליו, התנהגותו של יוברט פייג' בהירה לגמרי ומניעיו גלויים וידועים. נובס, גם בסצינה שבה הוא מסביר מדוע הוא עושה את מה שהוא עושה, עדיין נשאר אניגמטי, על גבול הסתום. העובדה ששאר הדמויות בסרט מחבבות אותו, בלי סיבה מיוחדת יש לציין, רק מגבירה את תכיפות הגירודים בפדחת נוכח התפתחות העלילה. בנוסף, גם שאר הדמויות בסרט רחוקות משלמות. שני הצעירים, להם תפקידי מפתח גם כסמלים של זוגיות "רגילה" וגם כגורמים משפיעים בכמה אירועים סיפוריים – פשוט כתובים ומשחוקים ברישול. ייתכן שבגרסת המחזה הם זוכים ליותר נפח, או חוזרים על עצמם פחות. ואגב המעבר בין התיאטרון לקולנוע, מאוד צרם לי המנהג של אלברט לדבר אל עצמו כאשר הוא מצוי ביחידות בחדרו. דמויות שמדברות לעצמן אולי עובדות נהדר בתיאטרון אבל תמיד נראות מגוחכות בקולנוע.

עם כל אלו, עדיין ישנה הפרובלמטיות הכי גדולה של "אלברט נובס" – זהו סרט על מגדר בלי להיות סרט על מגדר. הסיבה שנשים מתחפשות לגברים בסרט היא כלכלית נטו וכל ניסיון לעסוק בנשיותן או חירותן מנופץ בידי צידוקים אקונומיים. הדמות הראשית בסרט חסרת פשר והצפייה בסרט גם כך אינה נורמטיבית. כי למרות החברה הליברלית בה אנו חיים היום, המוח האנושי עדיין לא השתחרר לגמרי מהצורך לקטלג כל אדם שהוא רואה לזכר או נקבה. כאשר העניין לא ברור נוצר קצר, ובמקרה של אלברט נובס יש לפחות קצר אחד בכל סצינה. העובדה שהסרט לעיתים משחק על העניין ולפעמים מתעלם ממנו, הופכת אותו למוזר. סרט מוזר “אלברט נובס”. מוזר מאוד אפילו.