שידורי יום הזיכרון ויום העצמאות בטלוויזיה

המשדר המייצג ביותר עבורי את יום הזיכרון ואת ההבדל ביחס של החברה הישראלית בינו לבין יום השואה, משודר דווקא בערוץ 33, בכל שנה באופן מסורתי. הערוץ משדר את שמות כל חללי צה"ל, זרועות הביטחון ונפגעי פעולות האיבה ברצף. פשוט וממצה. בניגוד לחוסר היכולת להתמודד עם כמות הקורבנות של יום השואה, מטרת המשדר ברורה – לתת אישיות לכל חלל על ידי הצגת השם, וברוב המקרים גם תמונה של הנופל. לא עוד מספר גבוה של הרוגים לאורך השנים, אלא אנשים. מאידך, הקרנת כל השמות ברצף יוצרת גם אפקט הפוך – שלילת הייחוד. כל החללים לכאורה זהים – הם מקבלים אותו נפח של זמן על המרקע, אין לנו גישה אל הסיפור שלהם, אל האישיות שלהם. השקפים עוברים באופן כמעט רשמי – הם מכילים דרגה, תאריך מוות, תמונה. סוג של פס נע של חללים.

המשדר מכיל גם אלמנט מהותי נוסף ביום הזיכרון – השירים המלווים את התוכנית. אם המוזיקה הישראלית הצליחה לייצר ז'אנר אחד אשר הוא ספציפי רק לה, כנראה שמדובר בשירים לימי אבל. ז'אנר המכיל, לדעתי, כמה מן השירים הטובים ביותר שנכתבו כאן, למרות שאני מניח שרוב הצופים/מאזיני תחנות הרדיו כבר יתעייפו מלשמוע אותם בשעות המתקרבות ליום העצמאות. על ידי השמעת שירים אלו במשדר, הוא מקבל גם ערך נוסטלגי ולא רק ערך של הנצחה, מה גם שחלק מן השרים המושמעים אינם עוסקים כלל בשכול.

מעבר לנוסטלגיה, המשדר מהווה גם אישור של המצב הקיים בשגרה. בניגוד לשואה שקרתה בעבר, אנשים כאן עדיין נהרגים מסיבות ביטחוניות/פוליטיות/במהלך השידור. היכולת של החברה מצד אחד להקדיש מקום לנספים ומצד שני להכיל את המקום הזה ביום אחד, במשדר אחד הנשאר באורך פחות או יותר זהה משנה לשנה, מראה כי החברה חזקה וזוהי שגרה "נסבלת". יש מימד של אחיזת עיניים בשגרה מדומה זו.

אבל הערוץ הזה מבטא את הדרך בה החברה הישראלית רואה את היום הזה. לא דרך דיון במלחמות אלא באמצעות דיון בכאב הפרטי ובאינדיבידואל. הדבר בא לידי ביטוי גם ביחס של הערוצים האחרים. ערוצים 3 ו8 של הוט משדרים מדי שנה סרטי הנצחה אישיים לזכר הנספים. חינוכית 23 מקדישה חלק נרחב ביום זה לסרטי הנצחה של עמותת הצנחנים (ואת הלילה לשידור הפרוייקט רב השנים בו אמנים ידועים מלחינים שירים של חללים). סרטי הנצחה ושירים הם חלק בלתי נפרד גם מן הערוצים האחרים הבוחרים לשדר לאורך יום הזיכרון. למעשה, בהוט קשה השנה למצוא שידור של סרטים, דוקומנטרים או עלילתיים, שהם אינם סרטי הנצחה. הקולנוע, או בעצם הטלוויזיה, מצאה את הדרך להתמודד עם יום הזיכרון.

בכל אופן, דווקא בערוץ 9 הרוסי משודר סרט דוקומנטרי מרתק. גחליליות הוא מסע אישי של הבמאי גילי מייזלר בעקבות אחיו גיורא, נעדר ממלחמת יום הכיפורים שלא נמצא מספר שנים רב לאחריה. כמה שנים לאחר המקרה, בטיול למזרח, גילי החליט לחפש שוב את אחיו. הסרט עצמו מציג את הפרשה ממרחק של זמן. הסרט ישודר בשעה 21:30 ביום שלישי. גילוי נאות: אני מכיר את הסיפור של החיפושים אחר גיורא כמעט מגיל אפס, שכן אבא שלי היה חבר של גיורא (הוא אף מתראיין בסרט). בכל זאת, מצאתי את הסרט מרתק.

בערוצי הסרטים של יס המצב מגוון יותר. כלומר, הם משדרים משהו במהלך היום. יס דוקו מציג קולנוע דוקומנטרי ושאר הערוצים משדרים סרטים שנוגעים לנושא על ידי עיסוק במלחמה. המעניין בסרטים האלו הוא בעיניי עונת הדובדבנים שישודר ב07:18 וגם ב14:55. את הסרט ביים חיים בוזגלו, במאי שיוצר די הרבה ולרוב איני מחובביו, אבל בסרט הסוריאליסטי הזה על מלחמת לבנון יש אמירות חזקות ומתריסות כלפי מיתוס המוות בחברה הישראלית, אמירות שהולכת נגד הרוח השולטת ביום הזיכרון. זהו גם הסרט בו בוזגלו מפגין את השימוש היצירתי ביותר בכלי הקולנוע מבין כל הסרטים שלו שראיתי.

סרט קלאסי יותר הוא הוא הלך בשדות של יוסף מילוא, שנוצר מיד לאחר מלחמת ששת הימים ומציין מעין סרט ארכיטיפי לקולנוע הישראלי הפטריוטי ובמידה רבה מהווה את שיאיו של הז'אנר ואת הסרט שהקולנוע הישראלי העתידי יחתור כנגדו. הסרט הוא למעשה עיבוד לרומן של משה שמיר משנת 1947 ועיקרו עוסק במאבק של הפלמ"ח. אסי דיין גילם את הצבר האולטימטיבי בתפקיד שהגדיר את הקריירה שלו, ולא מעט כסרטיו העתידים כשחקן ו/או במאי התייחסו באירוניה אל דמותו ההירואית בסרט הזה. למרות שהיום היחס לסרט הוא מעט ציני, עדיין מדובר ביצירה קולנועית די סוחפת.

סרטים ישראלים ביום העצמאות

כמו שנוהגים לומר – ובמעבר חד. אתם מוזמנים לא לקרוא את החלק הזה של הפוסט עד לרביעי בערב. השנה, ערוצי הסרטים של יס מקדישים את היום כמעט באופן בלעדי לשידורי סרטים ישראלים. או שמא באופן בלעדי, אם אתם מגדירים את "גרדן סטייט" כסרט ישראלי. בהוט לעומת זאת, ערוצי הסרטים לא ממש מתייחסים לחג, על כן ההמצלות יהיו הפעם על טהרת יס ויחילו התייחסויות רק לחלק מן הסרטים הישראלים המעניינים שישודרו שם. כי בכל זאת, המלצות על סאלח שבתי, מציצים והלהקה לא נראות לי כדבר נחוץ במיוחד (על קלאסיקות אחרות התקשתי שלא לכתוב כמה מילים).

ולקחת לך אישה (יס 3,רביעי 20:33, חמישי 06:07). סרטם הראשון של האחים רונית ושלומי אלקבץ מסתמך מאוד על כישורי המשחק של רונית. בניגוד לסרטם הבא, "שבעה" עטור השבחים, סרט זה לא זכה ליותר מדי צופים. במרכזו אישה אשר פשוט לא מוכנה יותר למלא את התפקיד המסורתי של אישה בחברה המרוקאית-ישראלית, למרות שבעלה מתייחס אליה בצורה "הוגנת". הצילום הקרוב לדמויות וכאמור המשחק של אלקבץ עוזרים לסרט להשתחרר מן המלכודות הצפויות של אישה הלכודה בחיי ניושאין שלא מתאימים לה ויוצרת סרט שעיקרו עימות בין דמויות מורכבות.

עיניים גדולות (יס 3, חמישי, 07:53, 14:06). זהו אומנם אחד מן הסרטים הישראלים הידועים ביותר, אבל קשה שלא להמליץ עליו. אורי זוהר ביים במשך קצת יותר מעשור, זיגזג בין הניסיוני למסחרי ובסרט הזה יצר את השילוב השלם ביותר בין השניים. זוהר מגלם מאמן כדורסל מצליח, אשר אינו מסוגל שלא לבגוד באשתו. הוא גם בוגד בחברה שלו – ובמאהבת. הסרט מציג גיבור שוביניסטי וילדותי ובדרכו הוא דווקא אוהב יותר את הנשים שנופלות קורבן. אריק איינשטיין משחק את כוכב הקבוצה שהגיבור מאמן ולובש לצורך התפקיד חולצה של מכבי תל אביב.

היו לילות (יס 1,בין רביעי לחמישי 01:53, חמישי 11:27). רוני ניניו ביים מלודרמה על רקע עולם התיאטרון. בתו של במאי תיאטרון מצליח בעבר מנסה לסלוח לו ואולי לשקם את הקריירה שלו, בעקבות פשע שהוא כנראה ביצע כשהיא הייתה ילדה. הסרט נע בין שתי תקופות בזמן והרגיש יותר מדי גס ומלודרמטי עבור מרבית המבקרים, אבל דווקא בגלל סגנון היתר מצאתי בו משהו כן ומרגש. הרבה בזכות משה איבגי ובעיקר דאנה איבגי, באחד מן התפקידים הטובים ביותר שלה.

תעלת בלאומילך (יס 1, חמישי 14:57). כל סרטי אפרים קישון משודרים בחג בערוצים השונים, וכולם מומלצים. אבל זה בעיניי השיא. מאושפז בבית משוגעים בורח ומתחיל לקדוח באמצע רחוב אלנבי. המשטרה והעיירה מחליטות להעניק לו גיבוי, מתוך מחשבה שיש לכך אישור. סאטירה חריפה על הבירוקרטיה שנותרה אקטואלית למדי.

קלרה הקדושה (יס 2, חמישי 17:16). הפיצ'ר הראשון של ארי פולמן ואורי סיון הוא יצירת פנטזיה מוזרה ומהפנטת שאיני מבין מדוע לא הפכה עדיין לסרט פולחן, או לפחות למופת של קולנוע ישראלי אחר. בעיירת פיתוח בעייתית גדלה נערה בעלת כוחות חיזוי על טבעיים. מה שמדהים הוא שהסרט הזה זכה בפרסי אופיר החשובים בשנה שבה נוצר.