"בקתת הפחד", סקירה

שנת 2012 מסתמנת כשנת ג'וס ווידון. היוצר של סדרות פולחן כמו "באפי", לצד סרטים מעולים ולא מוערכים דיים כמו "סרניטי", הוא שם שמוכר בעיקר למעריציו. אותם אנשים שיעמדו עבורו בתור לא משנה מה, כי כאשר סוף סוף משוחרר לחופשי פרוייקט חדש של ווידון נדמה שחולף נצח. וגם אז הוא בדרך כלל מבוטל באמצע העונה במקרה של סדרה, כמו "פיירפליי", או מתעכב וכמעט נשכח אם הוא סרט, כמו "בקתת הפחד" ("The Cabin in the Woods").
הסרט צולם ב-2009, אבל עיכוב אכזרי בהפצה מנע ממנו להגיע לאקרנים עד עכשיו. בקצרה – האולפנים רצו להמירו לתלת-מימד, היוצרים התנגדו. הסרט נדחה ונדחה וכך יצא שהוא עולה לאקרנים רגע לפני ש"הנוקמים" של ג'וס ווידון ינסו להציל את העולם ולשבור את הקופות. “בקתת הפחד" מגיע בתור טיזר, מתאבן. ככזה, יש לקוות שלא יעיד על הבא אחריו, משום שמדובר בשרשרת אכזבות שנגמרת באנטי-קליימקס עצום. או בקצרה, חתיכת קשקוש מוחלט.

הסרט הוא מעין ניסיון לסכם את כל סרטי האימה שקדמו לו, אבל באופן עכשווי ו"מודע לעצמו", אותו עלה תאנה בו משתמשים קולנוענים בעת האחרונה כאשר הם אינם מסוגלים ליצור סרט כמו שצריך. בלתי אפשרי לגלות יותר מדי על עלילת הסרט, שכן אפילו הסצינה הראשונה היא בגדר ספויילר. בכל זאת נסביר כי הסרט מתנהל במקביל בשני מישורים. בראשון, חבורה של צעירים אמריקאיים חרמנים יוצאים לנפוש בבקתה מבודדת ביער אפלולי. הם אמורים לייצג את הסטריאוטיפים של ז'אנר האימה – האתלט (כריס המסוורת'), היפה (אנה האטצ'יסון), המלומד (ג'סי וויליאמס), הסטלן (פראן קראנץ) ואיך אפשר בלי הבתולה (קריסטן קונולי). בשלב מסויים הם מעירים משנתו העתיקה רוע קדום, אשר מנסה לחסל אותם בזה אחר זו. צופי אימה מנוסים כבר מכירים בעל-פה את הרוטינה, אבל הפעם הם לא לבד.
כאן נכנס לפעולה המישור העלילתי השני, שהוא ההפתעה הראשונה בסרט. מסתבר שאנו, הצופים באולם הקולנוע, לא היחידים אשר עוקבים אחר הצעירים המבועתים. שני פקידים אדישים (ריצ'ארד ג'נקינס ובראדלי וויטפורד) יושבים באיזה חדר בקרה משונה ובוהים אף הם בהתרחשויות. מי הם? מה קורה כאן? מהו סודה של הבקתה ביער? ושאלת השאלות – את מי זה מעניין לכל השדים?

שמו של ווידון על הפוסטר הוא מקדם מכירות מעולה, אבל את הסרט ביים למעשה דרו גודארד, שגם כתב את התסריט במשותף עם מלך הקאלט. לו היו מזמינים אותי לסרטו החדש של תסריטאי "קלוברפילד" האיום, די בטוח שהייתי מתרחק מהסרט כמו ממפלצת ענקית שמחריבה את ניו-יורק באופן משמים אשר תועד במצלמה ביתית רוטטת. אבל זו הבעיה עם ווידון – לא משנה כמה אתריע שהסרט הנ"ל משעמם או אפילו מחורבן, המעריצים יסרבו להאמין. מה שלא ימנע מההסברים להגיע.

לסרט יש בעיה רצינית ביצירת עניין, מעצם המבנה שלו. כאמור, אנו חוזים בשתי עלילות מקבילות – סרט אימה שבלוני עד גיחוך, וכל הנעשה מאחורי הקלעים. הצרה היא שהעלילה הראשונה משעממת מעצם טבעה והשניה משעממת מעצם היותה מסתורית כל-כך. אין טעם להקשיב לשיחות בין הדמויות בה, כיוון שאין שום סיכוי להבין על מה לעזאזל הם מפטפטים בערך עד אמצע הסרט. מה גם שבסרט אמריקאי עסקינן, אז גם אם תירדמו באמצע ותתעוררו לסצינה האחרונה, היו בטוחים כי דמות כלשהי תטרח להסביר לכם באמצעות מונולוג את כל מה שקרה עד עכשיו על המסך. כמובן שלכל אחת מן העלילות יש גם תקלות וחריקות ייחודיות לה, אשר הופכות את הצפייה למתסכלת כפל כפליים.

נתחיל עם סרט האימה הגנרי, המקום בו היה אמור להימצא ליבו של "בקתת הפחד". הבעיה הכי גדולה שלו היא הדמויות. לא רק שהן עוצבו בכוונה תחילה כדי לא לעורר שום גרם של עניין, הן גם ממש מתאימות לסטריאוטיפים. ברור שזה חלק מה"אמירה" של הסרט, לפיה רק מפני שמדובר בסרט אימה יקטלו הצעירים בשרשרת, גם אם הם לא ממש הקלישאה בהתגלמותה. הבנתי את זה. אבל זה לא משנה את העובדה שעדיין צריך לצפות בדקות ארוכות של השיממון הזה לפני שמגיע הפאנץ' הרפה. מה שמוביל בטבעיות אל המימד המטא-קולנועי של הסרט, כפי שהוא מתבטא בעלילת "מאחורי הקלעים של סרט האימה הגנרי". כאן, במקום שאמור להיות מקורי ומרתק, מתגלה הסרט כחסר תועלת לחלוטין.

הסרט לא "משחק עם קלישאות הז'אנר" – ביטוי שגור בביקורות קולנוע שלא תמיד אומר הרבה – אלא פשוט מציג אותן בזו אחר זו. הכל בשיא הבנאליות ותוך ניסיון להוסיף טוויסט של הומור מתאמץ מדי, כמו גם תותב מיוחד לכל אחת מהקלישאות, בדמות רצועת פרשנות שהיא עלילת המשנה. זה אפילו יותר מייגע מאיך שתיארתי זאת, וגם פי אלף יותר משעמם. אם סרט מסויים לא הולך לפי חוקיות, או אנטי-חוקיות, או איזשהו מבנה שמעניין וכיף לעקוב אחריו אלא פשוט עושה מה שבא לו מבלי להתחשב בצופים – פשוט תעירו אותי כשהוא נגמר. יודעים מה, אני אפילו לא רוצה לדעת איך הוא נגמר, כל עוד המסע המפרך וחסר התכלית הזה מגיע לקיצו. למעשה, אל המערכה הנועלת, סוג של חלום רטוב של מעריצי סרטי אימה באשר הם, הגעתי כה מותש עד כי היא נדמתה ארוכה ומתישה.

אין ספק, ישנן כמה דברים טובים עד טובים מאוד בסרט, אך רובם ככולם מגיעים בשלבים בהם רמת חוסר העניין כה גבוהה עד כי קשה עד בלתי אפשרי להפיק מהם הנאה. בכל זאת, אציין את אחת מסצינות השנה בקולנוע – ילדות יפניות נגד רוח רפאים. ברם, הכל נשכח בסיום. הסוף של "בקתת הפחד" הוא פשוט אחד האירועים היותר מבאסים שקרו לי בקולנוע. לא רק שהוא מחריב לחלוטין את הסרט הממילא גרוע שהיה לפניו, הוא גם הורס בדיעבד את רוב סרטי האימה שכן נהניתי מהם במהלך חיי. מבקר עמית שטח בפניי את מסקנתו לפיה הסרט מאשים את הצופים בזבל שהם מקבלים. בעיניי זוהי לא פחות מהסרת אחריות של היוצרים וגלגולה לעבר הקהל שלהם, כאשר ברור כי הכוח ליצור משהו ראוי נמצא קודם כל בידם. כמה נורא כאשר הוא מתבזבז לטובת 95 דקות קולנועיות שמנסות להגיד משהו על הז'אנר בו הן פועלות, אבל שום צליל לא יוצא להן מהפה הפעור.

הטקסט הנ"ל פורסם בעכבר העיר אונליין