תולדות פרסי האוסקר: הטקס של שנת 1935

לאחר עוד הפסקה ארוכה, אני שב לסקירה ההיסטורית של טקסי האוסקר. הפעם הגעתי לטקס אשר כיבד את הסרטים של שנת 1935, שנערך כנהוג באקדמיה כמה חודשים לאחר אותה שנה. פרנק קפרא, הזוכה הגדול של הטקס הקודם, לא ביים הפעם אף אחד מן הסרטים המועמדים. במקום זאת, הוא הנחה את הטקס. אני בטוח שכולכם רוצים לראות את מישל הזנוויציוס מנחה את הטקס הבא.

ולטקס עצמו: נושא שכבר נגענו בו בעבר הוא החיבה של האקדמיה לסרטים העוסקים בהיסטוריה של אנגליה, או האיים הבריטים בכלל. דומה כי שנת 1935 סיפקה להוליווד מספר רב של סרטים העוסקים אם לא באנגליה, אז לפחות באירופה. הבה נסתכל על כמה מבין 12 הסרטים אשר היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר:

קפטן דם (Captain Blood) – הראשון מבין סדרה ארוכה של סרטי הרתפקאות שביים מייקל קורטיז עם ארול פלין, רובם ככולם התרחשו בבריטניה. הפעם פלין מגלם רופא אירי, המוצא את עצמו נרדף על ידי המלוכה האנלגית במאה ה-17 ומפגין כישורי סייף מרשימים. גם אוליביה דה הובילנד כאן.

דייויד קופרפילד (David Copperfield) – אחד מיני אלף עיבודים לצ'ארלס דיקנס, הסופר הידוע ביותר של אנגליה במאה ה-19. הסרט הוא הפקה של מפיק העל העצמאי דיוויד או. סלזניק (עצמאי פירושו בלי אולפן גדול, אבל עם תקציב ענק). הוא שכר את ג'ורג קיוקור לביים, ובאופן נדיר לא היו ביניהם יותר מדי סכסוכים על הפקת הסרט הזה. קיוקור, במאי אשר התמחה בהדרכת שחקנים ויצירת סרטים מעודנים ואפקטיביים, שירת את הרומן בצורה סבירה, אם מתחשבים בכך שכנהוג בהוליווד, העלילה האפית צומצמה לקצת יותר משעתיים.

חלום ליל קיץ (A Midsummer Night's Dream) – הגרסא של מקס ריינהארדט ו-וויליאם דייטירל למחזה של אנגלי אלמוני בשם וויליאם שייקספיר. כולל הליהוק המתבקש של מיקי רוני בתור פאק. אוליביה דה הובילנד רושמת נוכחות נוספת בסרט מועמד.

כובע צילנדר (Top Hat) – סרט מוזיקלי אשר חלקו הראשון מתרחש בלונדון וחלקו השני בוונציה. העלילה עוסקת ברקדן המתאהב בבחורה אשר בהתחלה מעמידה פנים כי אינה מעוניינת בו. את הסרט ביים מארק סנדריץ'. אבל העלילה והבמאי לא צריכים לעניין אתכם יותר מדי: בסרט כיכבו פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס, במה שהוא אולי השיא של שיתוף הפעולה ביניהם. את השירים חיבר אירווינג ברלין, כולל השיר הבא, שהיה מועמד לפרס השיר הטוב ביותר ומשום מה הפסיד:

סרט שנראה כמו מועמד רציני לפני טקס הוא The Lives of a Bengal Lancer, אשר קיבל לא פחות משבע מועמדויות, כולל לבמאי הנרי התוואי. אך הוא יצא מן הטקס בידיים רייקות. הסרט מתרחש בהודו ועסק בפלוגה של חיילים, נחשו מאיזה מדינה (רמז: הם שותים את התה שלהם עם חלב ושלטו בהודו הרבה זמן), אשר מתמודדת לא רק עם ארץ לא מוכרת, אלא גם עם תככים בתוך המשפחה. ויש שם את גארי קופר.

אבל שני הסרטים הבולטים של הטקס, שנאבקו זה בזה על מרבית הפרסים, לא רק עסקו בנושאים בריטים, אלא גם הציגו קרב בין מאבק שמתחולל תמיד בין הוליווד – בין הנוסחתי לניסיוני, בין הבטוח למה שאולי יקדם את הוליווד לכיוון חדש.

המרד על הבאונטי (Mutiny on the Bounty) הוא הנציג של הנוסחה ההוליוודית. הוא מבוסס על רומן פופולרי (מאת צ'ארלס נורדוף וג'יימס נורמן הול) אשר בעצמו שאב השראה מאירוע היסטורי מיתי, הכולל בתוכו גם מרידה בסמכות ודיון במעמדות. הסרט הופק בידי מלך המפיקים של MGM, ארווינג תולברג, ובוים בידי פרנק לויד, שכבר זכה בשני פרסי אוסקר על בימוי. על מנת לחזק את הרושם, הסרט התהדר בשני שחקנים זוכי אוסקר: צ'ארלס לוטון בתפקיד הקפטן האכזרי אשר לאחר שעונשיו הקשים גררו מקרי מוות, סגנו קלארק גייבל מנהיג מרד נגדו. השניים זכו למועמדות נוספת לאוסקר בקטגורית השחקן הראשי, כמו גם פרנקהוט טון, אשר גילם איש צוות שניסה להתנגד למרד. מכיוון שלא היה עדיין פרס לשחקן משנה, השלושה התמודדו זה מול זה בקטגורית השחקן הטוב ביותר. הבימוי של לויד, כרגיל, היה יעיל אך שמרני ושירת היטב את הדרמה. הסרט כיום נראה מיושן ולא אמין היסטורית, אך בזמנו הוא היה שובר קופות גדול. בסך הכל היו לסרט 7 מועמדויות גם כן, אם כי שלוש מהן, כאמור, באותה קטגוריה.

גם המתחרה הגדול הנוסף בוים בידי במאי ותיק, אך הוא נראה כאילו לקוח מעולם קולנועי שונה לחלוטין. הסרט הוא המלשין (The Informer) וביים אותו ג'ון פורד. בעוד השם של לויד כנראה מוכר לכם רק במידה וקראתם פוסטים קודמים הסוקרים את תולדות האוסקר, השם של פורד אמור להיות מוכר לכל מי שמתעניין ולו במעט בקולנוע קלאסי. יחד עם זאת, זוהי המועמדות הראשונה של פורד לאוסקר, למרות היותו אחד מן הבמאים הבכירים בהוליווד החל מ1919. הסרט מתרחש לא באנגליה, אלא באירלנד הסמוכה. הוא גם מעלה סוגיות פוליטיות שרוב הקולנוע האמריקאי נמנע מלהתייחס אליהן.

גיבור הסרט הוא אלכוהוליסט עני החולם על הגירה לארה"ב עם אהובתו. הוא מגלה כי על ראשו של חברו, בכיר במחתרת האירית, מוצע פרס כספי גבוה וברגע של חולשה הוא מסגיר אותו למשטרה. המשך הסרט הוא מאבקו של הגיבור באנשי המחתרת האחרים המנסים לאתר אותו ובעיקר עם מצפונו. פורד השתמש פה ושם באלמנטים אקספרסיוניסטים בסרטיו עוד קודם, אך הסרט הזה נראה לא פחות קיצוני מהשימוש שלו בסגנון זה מאשר הסרטים הגרמניים של שנות העשרים. הסרט משלב בין ריאילזם חזק לסגנון קולנועי מוקצן במכוון והוא לא דומה לשום דבר שנעשה בהוליווד באותן שנים, אך יש בו לא מעט אלמנטים שיזכירו את סגנון הפילם נואר, אשר החל להתפתח לכאורה רק בשנות הארבעים. כיום, הסרט יחסית נשכח (שלא בצדק) לעומת קלאסיקות אחרות של פורד. אולם, כאשר יצא, לא מעט מבקרים הכתירו אותו כסרט האמריקאי הגדול בהיסטוריה, תואר שהוא ישמור עבור רבים עד צאתו של "האזרח קיין" כמה שנים לאחר מכך (ואורסון וולס ציין את פורד כהשפעה העיקרית, אם לא היחידה, על עבודתו). הקהל, בזמן אמת, פחות התלהב מהסרט.

אולם לפני שנפנה לתיאור מאבק האיתנים על פרס הסרט הטוב ביותר, עלינו להשלים את הסקירה של 12 הסרטים המועמדים, אשר בחלקם המבטא הבריטי נועד למעשה להיות מבטא צרפתי… מיד אסביר.

Les Misérables הוא המועמד הראשון לפרס הסרט הטוב ביותר שהכותרת שלו אינה בשפה האנגלית. זאת משום שבארה"ב, הרומן של ויקטור הוגו, שנקרא בעברית עלובי החיים, שמר את שמו המקורי. זהו עוד סרט בו צ'ארלס לוטון מופיע לצד זוכה אוסקר אחר, פרידריך מארץ' (שגילם את ז'אן ולז'אן) וגם עוד סרט בו קלאסיקה ספרותית עוברת קיצוץ ואף שינוי בסדר ההתרחשויות והצגת האירועים, בדרך למסך הגדול. לבמאי קראו ריצ'ארד בולסלווסקי.

עלילת Naughty Marietta מתרחשת אומנם ברובה בארה"ב, אך העלילה עוסקת במלוכה אירופאית. ג'נט מקדונלד, ששרה בקול של אופרה בסרטים, דבר שנראה בלתי אפשרי היום, מגלמת נסיכה אירופאית הבורחת לארה"ב על מנת שלא להינשא בנישואין מאורגנים לדוכס ספרדי, ובמסווה של נערה השואפת להתחתן עם אמריקאי. רוברט ז. לאונרד ו-וו.אס. ואן דייק חתומים יחד על בימוי הסרט המוזיקלי הזה.

מיוזיקל ידוע יותר הינו מלודיות ברודווי 1936 (Broadway Melody of 1936), שרשם היסטוריה בכך שהיה לסרט ההמשך הראשון שהיה מועמד לאוסקר. לטובת מי שדואג שפספס 1934 פרקים בסדרה, אספר כי זהו ההמשך הראשון למלודיות ברודווי משנת 1929, הזוכה המדבר הראשון בפרס הסרט הטוב ביותר. המפיקים החליטו למקם את הסרט בעתיד ונתנו לו כותרת המאוחרת בשנה משנת היציאה. עלילת הסרט לא קשורה למתרחש בסרט הראשון, אבל גם כאן מדובר במאחורי הקלעים של הופעה, כולל עימות בין רצון של מפיק לעזור לאהובתו מהתיכון לבין הרצון לעשות כסף ולבלות עם נשים מתירניות יותר. צוות הכוכבים כלל את ג'ק בני, רוברט טיילור ואלינור פאוול.

על תקן הדרמה הרומנטית בה קתרין הפבורן מגלמת אישה גברית המנסה להשיג גבר, ניתן למצוא את אליס אדמס (Alice Adams) שביים ג'ורג סטיבנס. הפעם הפבורן גם מגיעה מרקע עני ומעמידה פנים שהיא בת המעמד העליון. ייקח עוד כמה שנים עד שיבינו בהוליווד שהתפקיד הזה אומנם תפור על הפבורן, אבל הוא עובד יותר טוב כקומדיה מטורפת.

הסרט היחסית מפתיע ברשימה הוא Ruggles of Red Gap, מערבון קומי פרוע במיוחד שביים ליאו מק'רי, הישר אחרי עבודה עם האחים מרקס. אבל צ'ארלס לוטון נמצא גם בסרט הזה, אז הוא חייב להיות מועמד.

ונעבור לטקס עצמו. נתחיל עם השיר שזכה בפרס השיר הטוב ביותר – הבמאי הוא הכוראוגרף המבריק בזבי ברקלי, והסרט הוא מחפשות הזהב 1935 (Gold Diggers of 1935). הסרט שילב בין מסר על נישואין מתוך אהבה ולא מתוך רצון להשיג כסף, לעיסוק במשבר הכלכלי. ומבט על נשים בשלל זוויות. הארי וורדון כתב את המוזיקה, אל דאבין את המילים, אבל נדמה לי כי האוסקר ניתן לשיר דווקא בזכות הבימוי של ברקלי, שלא היה מועמד לפרס הבמאי –

בפרס הצילום נרשמה מועמדות ראשונה לצלם הגדול גרג טולנד, על עלובי החיים. הוא הפסיד להאל מוהר שצילם את חלום ליל קיץ. כיום קשה לי להבין איך הצילום של ג'וזף ה. אוגוסט בהמלשין לא זכה לפחות במועמדות. חלום ליל קיץ זכה גם בפרס העריכה. לעורך קראו ראלף דוסון.

ונעבור לאקשן. פרס התסריט המועבד כלל את שלושת המתמודדים המובילים לפרס הסרט. והזוכה הוא… דאדלי ניקולס על המלשין! יש!!! זכייה ראויה בהחלט על תסריט מורכב ולא שגרתי, אבל ניקולס לא עולה לקבל את הפרס. עקב סכסוך עבודה של תסריטאי הוליווד עם המפיקים, ניקולס הופך לאדם הראשון שסירב לקבל אוסקר. לבן הכט וצ'ארלס מק'ארתור, שזכו בפרס הסיפור המקורי על The Scoundrel הסכסוך לא הפריע לקבל את הפרס.

לפרס השחקנית היו מועמדות 6 שחקניות, מתוכן רק קתרין הפבורן הגיעה מתוך סרט שהיה מועמד לפרס הגדול. בין המתמודדות על פרס השחקנית הייתה מרים הופקינס, שקשה להאמין שהסרט עליו הייתה מועמדת, בקי שארפ (Becky Sharp), לא היה מועמד לפרס הסרט. ראשית, הוא התרחש באנגליה. שנית, הוא התבסס על מחזה שעובד מן הרומן הגדול של וויליאם תקרי יריד ההבלים. בנוסך, ביים אותו רובן מאמוליאן, אחד מן הבכירים שבבמאי הוליווד. וחשוב יותר: הסרט הזה היה הראשון אשר צולם לכל אורכו בצבע (שיטת טכניקולור). מה שלא מפריע לאנשים לחשוב שחלף עם הרוח היה הסרט הראשון שעשה זאת.

אבל אולי כדאי להתמקד בזוכה? שנה אחרי שהתווספה ברגע האחרון כמועמדת שאנשים הציעו למרות שלא זכתה למועמדות, בטי דיוויס עשתה זאת בדרך המקובלת וזכתה בפרס על מסוכנת (Dangerous). כמו בפעמים רבות לאורך הקריירה שלה, דיוויס מגלמת שחקנית תיאטרון ואישה די "רעה" במונחים הוליוודיים. היא מנסה לגנוב גבר המאורס לאישה אחרת, שנים לאחר שירדה מגדולתה כשחקנית. לצידה של דיוויס שיחק פרנקהוט טון, שכאמור היה גם אחד משלושה שחקנים שהיו מועמדים על המרד על הבאונטי. השנה לקטגורית השחקן נוסף שמו של מועמד ברגע האחרון – פול מוני על Black Fury. אני שמח לבשר כי ארבעתם הפסידו לויקטור מק'לאגן על המלשין.

וכעת, לפרס הבמאי. נשים רגע בצד את הנרי התאווי ומייקל קורטיז. האם זה יהיה פרס אוסקר שלישי לפרנק לויד, או זכייה ראשונה לג'ון פורד על סרט בו הבימוי הרבה יותר ייחודי ובולט? הפרס הולך לפורד. עם זכייה בפרס הבמאי, התסריט והשחקן, נראה כי האוסקר לסרט הטוב ביותר חייב ללכת להמלשין.

אבל פרס הסרט הולך להמרד על הבואנטי. הסרט היותר שמרני בסגנון שלו זכה בפרס האוסקר. מי היה מאמין. "כנראה שהם אהבו כל דבר בסרט, חוץ מאת הסרט עצמו" אמר ג'ון פורד המאוכזב. אני מקווה שהוא התרגל לסיטואציה, משום שבהמשך הוא זכה עוד שלושה פעמים בפרס הבמאי, אבל רק פעם אחת גם הסרט בו עבד קטף את הפרס הגדול.

ואם לפורד היה קשה לישון אחרי הטקס, הזוכה בפרס הסרט הקומי הקצר יכול היה אולי לעזור לו להתמודד: