מהדורת שבת עם מופלטות: 14 באפריל 2012

שבוע של מסיבות ואירועים עבר על הבלוג, שמתלבט עכשיו לאיזה מימונה כדי ללכת כדי לסיים את הימים האלה בהם הסופרמרקטים כיסו דווקא את מדפיהם המעניינים בניילונים וכל השווארמיות סגרו לרגל שיפוצים.
דפדפו אחורה אם יצא ופספסתן או פספסתם את הפוסט של אור על הסרטים החדשים לקהל נשי צעיר, אשר גרר דיון מרתק לא פחות. בנוסף, רצינו לשתף בעוד כמה דברים, במיוחד בשבילם הומצאה מהודרת שבת. כמו למשל: הרגע שהעניק לעופר משמעות חדשה לחייו, הטריילר ששימח את אורון עד כדי קיפוצים במקום, "בקתת הפחד", "נועה בת 17", סלבריטאים מרושעים ועוד.

עופר

בשבועות האחרונים כתבתי כאן על הקולנוע של תיאו אנגלופולוס וציינתי שלא ראיתי את כל סרטיו. אמש, השלמתי בסינמטק תל אביב את "על רגל אחת" ("The Suspended Step of the Strok"), שלא נחשב לאחד מסרטיו הגדולים. אבל יש בו שוט אחד ששבה אותי ושבר אותי. הסרט מכיל מספר שוטים מורכבים יותר לצילום ועשירים יותר מבחינת המשמעות, אבל משהו בשוט הזה פרט לי על מקום מיוחד בלב. אחריו הרגשתי כי היה שווה לחיות את חיי ולו בשביל צפייה בשוט הזה. אין דרך להסביר זאת במילים ואין לי אמונה כי אחרים יתרגשו מן השוט באותה עוצמה. אבל הנה הוא, אין טעם שאתאר מה מתרחש בו. רק אציין כי ניתן להנות ממנו (ומן השוט הבא אחריו) גם כסרט קצר הנפרד מן העלילה.

והוא עובד יותר טוב אם רואים אחריו את כל הסרט.

אורון

לא קשור לכלום, אבל איזה כיף זה הרדיו האינטרנטי החדש של "הקצה", נכון?

זוכרים את סרטו של יצחק צפל ישורון "נועה בת 17"? זאת אומרת, שמעתם פעם על "נועה בת 17"? בכל מקרה, אני אישית תמיד נרגש לקרוא טקסטים על סרטים ישראלים ותיקים, בטח ובטח אם הם נכתבים מנקודת מבט נוסטלגית משהו ועוד על ידי מישהי שהייתה שם – אסנת עופר, מי שגילמה בסרט את חברתה/אויבתה של הגיבורה, חוזרת אל צילומי הסרט ההוא. חופשת הפסח של לפני 30 שנה, בימים שנשמעים תמימים על גבול האוטופיה. הכל קורה בבלוג "סלונה", אליו הגעתי דרך "סינמסקופ".

ועוד באותו סלונה – המדבבת שרית סרי מספרת כיצד כוכבת ריאליטי לקחה לה ג'וב. מה שמיד הזכיר לי כתבה שכתבתי לעכבר העיר אונליין לפני כשנה, על תופעת ה"סלבריטאים במקום מקצוענים" אשר החלה פושטת גם בסרטי ההנפשה. מצד אחד, מה אכפת לי – אני בכלל לא רואה סרטים מדובבים לעברית. מתוך עיקרון. מצד שני, כל הקטע הזה עם הסלבריטאות כבר די מיצה את עצמו, לא? רק לי נמאס מזה לגמרי? רק לי מפריע שכישרון הוא לא פקטור לשום דבר יותר, רק יחסי ציבור? שמחתי לגלות שלא, גם אם זה הגיע מכיוונה של נפגעת ישירה, ולא עקיפה כמוני, מן המגמה המאיימת הזו.

"עין הדג" (שוב) מחלק כרטיסים לסרט מצופה – "בקתת הפחד" ("The Cabin in the Woods"). רבים נוטים לכנותו "הסרט החדש של ג'וס ווידון שהוא לא האוונג'רס", אבל האמת היא שזהו סרט של דרו גודארד (התסריטאי של "קלוברפילד") שביים לבדו ואף כתב, במשותף עם ווידון. אם יצא ולא זכיתם בכרטיסים, הרשו לי לנחם אתכם – ייתכן שעשו לכם טובה. אולי יהיה מקום לדון בסרט הזה כאשר יעלה רשמית לאקרנים בקרוב, אבל מבחינתי, אני כבר מוכן להגיד שגודאר(ד) הפך באופן רשמית לשם של במאים שאני בחיים לא מתקרב יותר לדברים שלהם. זאת בניגוד לברגמן, תו תקן של איכות בכל שפה. ואם ווידון לוקח עליו אחריות, אני כבר לא יודע כמה בא לי לראות את "הנוקמים".

אסיים עם שתי הדקות המאושרות ביותר שהיו לי השבוע – הטריילר של "לופר" ("Looper"). זה נכון שהקדימון נמשך רק 1:46, אבל בשאר השניות תחושת ההיי נשארה עימי. אני מוכן ומזומן לסרט הזה עוד מנקודת המוצא שלו – בהיותו סרטו השלישי של ריאן ג'ונסון ("בריק", "הנוכלים בלום") – וזאת מבלי להזכיר את הליהוק (ג'וזף גורדון לוויט, ברוס וויליס, אמילי בלאנט) או הקונספט (רוצחים מקצועיים + מסע בזמן). ובכל זאת, מישהו החליט לשרוף את עצביי עד הסוף ולשחרר טריילר שגרם לי לקפץ במקום מרוב טירוף והתרגשות. נסו ותהנו: