"רהיטים זעירים", סקירה

בשנת 1984 קם "the Criterion Collection” גוף אשר שם לעצמו למטרה לאצור, לשמר ולהנגיש יצירות מופת קולנועיות. אנשי החברה בוחרים עוד ועוד סרטים קלאסיים אשר יפארו את האוסף שלהם, מעניקים להם טיפול מסור באיכות הטכנית הגבוהה ביותר שקיימת בשנה נתונה. מהדורת קרייטיריון הפכו כבר מזמן לאורים והתומים של סינפילים, אשר למדו להתרגש למראה האות "C" בפינה העליונה של עטיפת הדי.וי.די. המחודש. הם יודעים כי לא רק שיזכו בעותק דיגיטלי השומר על יחס המסך ופלטות הצבעים המקוריות, כמו גם תוספות מיוחדות שכבר הפכו לשם דבר כלל עולמי.
באחרונה החלה החברה לשחרר יותר ויותר מהדורות מיוחדות לסרטים עכשוויים יחסית, בנוסף להנצחת המאסטרים שכבר אינם עוד. על חשיבותם של "צ'ה" של סטיבן סודרברג או אפילו "בנג'מין באטן” דייויד פינצ'ר אפשר עוד להתווכח, למרות שרק ההיסטוריה תשפוט אותם. אבל במאית בת 24 שזכתה לכבוד עבור סרטה הארוך הראשון? זה כבר נשמע יומרני מדי.

לנה דנהאם נחשבת לוודי אלן של דורנו מאז פסטיבל האינדי הסופר-נחשב SXSW (יש לקרוא South By South-West) של לפני שנתיים (אור הציג בפניכם את הנוכחי ממש לא מזמן). זאת למרות שאלן המקורי עדיין מייצר סרטים כמו מכונת קולנוע, ושאם תשאלו אותי היא יותר מזכירה את האל הראטלי, לו היה אשה צעירה בת דור היוטיוב. או לפחות זה הרושם שעושה הסרט אשר הקנה לה את התהילה וזיכה אותה בכבוד – “Tiny Furniture", או "רהיטים זעירים" כפי שקראו לו בפסטיבל ירושלים 2010.

בסרט העצמאי והקטנטן לא קורה הרבה, כמעט כלום לכאורה. הדמות הראשית (אותה מגלמת
הבמאית-תסריטאית) סיימה את לימודיה ושבה אל בית אימה האמנית, המצלמת רהיטים זעירים, בו מתגוררת גם אחותה המתבגרת (אותן מגלמות אימה ואחותה של היוצרת במציאות). היא מוצאת עבודה מסריחה בתור מארחת-יום במסעדה שבכלל סגורה בשעות היום ומרגישה שאיש לא באמת התגעגע אליה. אולי חוץ מאיזו משוגעת אחת, שהייתה פעם החברה הכי טובה שלה וממנה היא מתחמקת כבר שנים. היא מוצאת עניין רומנטי בשף שעובד איתה וגם בבחור שהכירה במסיבה, אשר נחשב למפורסם בזכות סרטוני היוטיוב הפופולריים שלו, בהם הוא מגלם את “הקאובוי הניטשאי”.

אט אט, אבל מהר מספיק, נחשף בפנינו עולמם הפנימי של היפסטרים ניו-יורקיים צעירים. הם חדים, שנונים, אומרים את אשר על ליבם בכל עת ומתנהגים בהתאם. במובן מסויים, הסרט מרגיש קצת כמו לקרוא יומן סודי של מישהי, בזכות רמות הפולשנות והכנות אליהם הוא מגיע ויחד עם השפה הקולנועית הלא מתיפיפת והדי מציצנית, המאפיינת את היוצרת עוד מימי היוטיוב שלה. מדובר ביופי של סרט ראשון של במאית צעירה, אבל קצת קשה להבין מה מצאו בו החברים מקרייטיריון אשר חייב אותם לשמור אותו לנצח בארכיון המשוכלל שלהם, למען הדורות הבאים. אפשר לומר, מתוך קנאה, שייתכן והעובדה שהוריה של דנהאם הם אמנים ניו-יורקיים משפיעים ומקושרים, הייתה בעלת משקל מכריע.

המהדורה כוללת, מלבד ארבעה סרטונים קצרים של דנהאם מימי היוטיוב, גם את "Creative Nonfiction" הפיצ'ר הגנוז והבאמת-ראשון של הבמאית, אשר אורכו כשעה. הוא מרגיש קצת כמו טיוטה של “רהיטים זעירים” ואפשר ממש לחזות בהתבגרות וההבשלה של דנהאם כיוצרת, שכן שני הסרטים דומים מאוד עלילתית ורעיונית, אלא שבסרטה האחרון יש משהו מלוטש ומגובש יותר. אחרי סרט על בחורה שחושבת שהחיים שלה מספיק מעניינים בשביל לצלם עליהם סרט, היא הבינה את טעותה ועשתה סרט על בחורה שיודעת שהחיים שלה לא מספיק מעניינים, ולכן דווקא מצלמת אותם.

אין מה לומר, קרייטיריון אלופים. בהקדמה בת כמה דקות של הבמאית, בראיונות עם נורה אפרון ופול שרדר, בחוברת המעניינת, או למעשה בכל דבר אחר במהדורה הזו – הם מעניקים לדנהאם נופך של יוצרת גדולה בהתהוות. מעניין לשמוע אותה מדברת על הסרטים אפילו יותר מאשר לצפות בהם. זה נאמר יותר לזכות קרייטיריון ופחות לזכותה, אבל רק מגביר את הביטחון בהם ובעצם, בעקיפין, גורם לחשוב שאולי הם צודקים. בכל זאת יש בה משהו, בלנה דנהאם הזאת.

"Tiny Furniture”. בימוי: לנה דנהאם, ארה"ב 2010, 99 דקות, אנגלית עם תרגום באנגלית.

הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית

הטקסט הנ"ל פורסם בגיליון עכבר העיר תל אביב בתאריך ה-5.4.2012