"Like Crazy", סקירה

הרבה אנשים לא אוהבים סרטים שנראים ומרגישים כמו המציאות. המטרה הבסיסית ביותר של סרט קולנוע, לסחוף את המחשבות הרחק ולקחת את הקהל אל מחוזות אחרים, לא יכולה להיות מושגת באופן זה. אין הכוונה לסרטים עכשוויים המכונים "ריאליסטיים", המדמים מציאות על ידי שימוש בטכניקות צילום שלעיתים מזכירות יותר מציאות של חולי פרקינסון. סרטים מסוג זה נוטים להתמקד בשולי החברה ובסיפורים אקזוטיים יותר. סרטים מציאותיים הן הדרמות הקטנות והאישיות, שבהן הדמויות כה אמינות והמאורעות כה שגרתיים, עד כי הכל מזכיר לנו יותר מכל את חיינו שלנו. ומי רוצה לסור לקולנוע בשביל לצפות בצרות של אחרים, אבל על-ידי כך להיזכר בעיקר בצרות שלו עצמו? אם עניתן או עניתם "אני! אני!” נלהב לשאלה הרטורית האחרונה, ודאי תסמכו לשמוע על "Like Crazy”. זהו מעין "בלו ולנטיין" רק בגרסת PG-13 ועם זוג צעיר יותר, אבל פוטוגני לא פחות מראיין גוסלינג ומישל וויליאמס.

אנה (פליסיטי ג'ונס) וג'ייקוב (אנטון ילצין) מאוניברסיטת אל.איי. מתאהבים בזריזות אך בעדינות, והקשר הנרקם ביניהם מקסים בתמימות הנעורים שלו. מעט מעיבה עליו העובדה שאנה תאלץ לשוב אל מולדתה הבריטית עם גמר הלימודים, עת תפוג ויזת הסטודנט שלה. אבל היא מחליטה לשהות עוד קצת מעבר למותר לה, כדי להיות עם אהובה לפני שהיא חוזרת הביתה. ומאז ההפרדה הראשונה והמאולצת ביניהם, נדמה שכל הקשיים המטפוריים שזוג נאהבים יכול להיתקל בהם, מקבלים ביטוי מוחשי כאשר הפרת תנאי הויזה מונעת מאנה לשוב לארה"ב. ג'ייקוב מנסה לעשות בשבילה מאמץ ולעקור את חייו אל אנגליה, אבל זה לא קל. מה גם שבארה"ב יכול להיות לו די נחמד עם סם (ג'ניפר לורנס ) שעובדת איתו. לו רק היה יכול לשכוח את אהבתו הראשונה, או להפסיק להתגעגע. השניים ינסו לנהל קשר מרחוק, להתנתק לגמרי ולהמשיך הלאה או כל פתרון אחר שעולה על הדעת. אבל חוט בלתי נראה שנרקם בין ליבותיהם עדיין קושר את שתי הנשמות, גם כאשר אוקיינוס מפריד ביניהם.

גם אם הסיפור נשמע בנאלי, הסרט עשוי מספיק טוב בכדי להשכיח כמה וכמה סרטים דומים מאותה אסכולה. במאי האינדי דרייק דורמוס (“Douchebag”,“Moonpie”) מעניק לשחקנים שלו חופש מוחלט ובוחר בגישה קולנועית ישירה ולא מתחכמת, המעצימה את המצבים הרגשיים בהן נמצאות הדמויות. הוא גם חתום על התסריט יחד עם שותפו הקבוע בן יורק ג'ונס, אבל השניים הודו בראיונות שהרבה מן הדיאלוגים מאולתרים על-ידי צמד השחקנים המחונן, מה שניכר ובהחלט תורם לאותנטיות.

ג'ונס וילצין הצעירים מפליאים לגלם זוג בתהליך שנידון לכליה. מצד אחד, הם כאלה יפים וחמודים שאין אלא להתאהב בשניהם ובזוגיות שלהם. מאידך, ענן כהה מרחף מעל מערכת היחסים שלהם כל העת. משהו לא לגמרי פתור שם, ובכלל לא בטוח שהאהבה תנצח את המרחק. לכן, בשלב מסויים אין ברירה אלא לבחור צד. באופן טבעי, מצאתי את עצמי בצד של הבחור. זה הרי הכל הכל אשמתה. הכל. למה היא חייבת לשלוח הודעות פולניות כאלה של "תתייחס אליי" דווקא כשהכל מסתדר לו בחיים? למה הכל כזה מסובך איתך? כלומר, איתה. סליחה, נסחפתי.

אולם, המצב לא כל-כך פשוט או חד צדדי. מדובר באחד מאותם סרטים שעושים ברגשותיו של הקהל כבשלהם, משחקים פינג פונג עם הלב של הצופה. ואז סטנגה. ובאולינג. ואז שמים אותו בבלנדר ולוחצים על הכפתור שמרסק קרח. שוב ושוב ושוב. כזה שברון לב לא חוויתי מאז, ובכן, הפעם האחרונה שליבי נשבר באמת. לא ממש ברור למה סרט עשוי היטב, הנע בחוכמה בין רוך וכוחניות, לא הגיע אל בתי הקולנוע. בארץ. ייתכן שזו ההיפר-ריאליסטיות שדובר עליה בפתיחה, אבל בכל מקרה – אולי עדיף לצפות בו בדי.וי.די. הרי בקולנוע לא הייתי יכול להריץ לאחור כדי לצפות שוב בסצינת הסיום, באקט ספק תוהה ספק מזוכיסטי.

"Like Crazy". בימוי: דרייק דורמוס, ארה"ב 2011, 90 דקות, אנגלית עם תרגום באנגלית.

הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית.

הטקסט הנ"ל פורסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-29.3 ובאתר עכבר העיר אונליין.