נוסטלגיה לפלזנטוויל

קחו את זה בתור הניסיון שלי להיכנס מן הצד לדיון במשחקי הרעב –
בטקסט ההגנה על הסרט טען יניב כי הוא הגיב בזעם על סרטו הראשון של הבמאי גארי רוס כאשר צפה בו בזמן אמת, בעיקר נוכח ההצגה הפשטנית של היחסים בין הגזעים בארה"ב. הוא מציין אומנם שהיחס שלו אל הסרט התעדן לאורך השנים. גם אני חש שינוי חיובי ביחס שלי אל הסרט לאורך הזמן שחלף – מסרט שחיבבתי ולא יותר בזמן אמת, פלזנטוויל (Pleasantville) הפך לסרט שאני באמת אוהב.

למעשה, דומה כי היחס הכללי אל הסרט הפך לחיובי לאורך השנים – הוא לא היה הצלחה מסחררת כשיצא (בקושי החזיר את ההשקעה בזמן אמת). הוא אומנם היה מעומד לשלושה פרסי אוסקר, אבל בקטגורית טכניות, ואכן מדובר בסרט המתבסס במידה רבה על איפור ועיצוב אמנותי. ואת המוזיקה כתב רנדי ניומן, אז הוא היה חייב לקבל מועמדות. לעומת זאת, בשנים האחרונות אני שומע עוד ועוד אנשים שמדברים על הסרט כעל אחד מן האהובים עליהם ובאוניברסיטה הוא זוכה ליחס של סרט חשוב, אולי כי מדובר בסרט מהנה לצפייה שאפשר להתשמש לגביו במילה "סימולקרה" באופנים שונים ובלי להתאמץ יותר מדי. נדמה לי שאם היחס לסרט הופך לחיובי לאורך השנים (בניגוד לסרטו הבא של רוס, סיביסקיט, שדי נשכח) משמע כי מדובר בסרט היוצר עניין.

ראשית, תיאור העלילה. הסרט מתמקד בשני אחים, דייויד החנון וג'ניפר היפה והקולית. בגלל תקלה מוזרה בשלט הטלוויזיה, הם נכנסים לתוך מרתון של תוכנית הטלוויזיה "פלזנטוויל", סדרה משנות החמישים אשר דומה כי רק דיויד אוהב (לא רק בקרב האחים, בקרב העולם כולו). זוהי סדרה המתנהלת ברוגע ובה הכל צפוי, אנשים ישנים במיטות נפרדות ובספרים לא כתובה מילה. דייויד מתרגש מן המעבר לחיים האלו וג'ניפר לא מאמינה למר גורלה. לאט לאט, דייויד מתחיל להבין כי לא הכל בסדר בשלווה של פלזנטוויל ומנסה לגרום לאנשים לראות את החיים באור מעט יותר מורכב, להרגיש רגשות עזים, להתבטא אמנותית, להתאהב ולקיים יחסי מין. אנשים הנחשפים לדרך החיים הזו ועוברים שינוי, הופכים לפתע להיות "צבעוניים" ולא מצולמים  יותר בשחור לבן. יש לציין כי לא מדובר בסוג ספציפי של שינוי, אלא בגילוי פתיחות למשהו שהדמות לא הכירה, או התנגדה לו. כלומר, הדמויות מפסיקות להיות חד מימדיות והופכות להיות מעט יותר מורכבות.

חווית הצפייה בסרט מוצלחת, כאמור, גם בשל העיצוב האמנותי והשימוש באיפור, אך גם בזכות תסריט שנון וצוות שחקנים טוב מאוד: וויליאם ה. מייסי, ג'ואן אלן, ג'ף דניאלס וגם שני השחקנים היחסית אלמונים דאז בתפקדים הראשיים – ריס וויתרספון וטובי מגוויר (שהופעתם בסרט הזה טובה בהרבה מרוב הדברים שעשו אחר כך, לדעתי). התסריט של רוס מפתיע בשנינות שלו ובבנייה של דמויות מורכבות, גם כאשר מדובר בדמויות מסדרת טלוויזיה, שהיו אמורות להיות חד מימדיות לפי הגדרה.

כמובן שגם הרבדים הנוספים תורמים לסרט. האלגוריה שיניב ציין, הנוגעת ליחסים בין הגזעים בארה"ב, היא דוגמא לרובד נוסף. אך בעיניי זה לא הרובד העיקרי. אז כן, במערכה האחרונה של הסרט, היחס לאנשים ה"צבעוניים" מקביל ליחס לשחורים בארה"ב ובשפה האנגלית ההגבלה הזו חזקה אף יותר. וכן, זה מאוד מפשט את העניין, אבל זה לא כל העניין. בעצם, מה שאנחנו חוזים בו הוא דוגמא לשינוי היחס של התרבות האמריקאית – מהתעלמות מן הפער הבין-גזעי ליחס מתחנף לשחורים. יותר משהסרט אומר משהו על האפליה הגזעית, הוא מראה איך אנחנו כקהל למדנו לדרוש מוצרים המגנים אותה.

חשובה יותר בעיניי היא האמירה של הסרט על הצורך להיפתח להשקפות עולם חדשות ולהתנסויות אחרות. הרי האנשים הצבעוניים הם ברוב המקרים לא אפרו-אמריקאים, אלא אנשים שגילו את המיניות החבויה שבהם, את הנכונות שלהם להגן על עקרונותיהם ולפעמים אף לשנות אותם. ככל שהסרט מתקדם, הוא הופך גם לתיאור של מאבק בין המיני לשמרני ובין החנוני לגזעי, מאבקים עדינים יותר. האמירה העיקרית של הסרט היא נגד קפיאה על השמרים והסתפקות במצב הקיים, גם כשהמצב הקיים טוב. עדיף עולם עתיר בגידות, אלימות וכאב על פני עולם "שליו" וריקני. אגב, בסופו של הסרט, גם העולם של חיי החברה של ג'ניפר, אי שם בשנות התשעים, מוצג כעולם בעייתי הנע לפי כללים ריקניים וצריך לעבור שינוי. אולי שלב של צביעה לשחור לבן.

אז כן, יש משהו מעט מתחנף ולא עמוק במיוחד במטאפורות של הסרט. אבל זהו גם סוד קסמו. כי גם הסרט שואף להיות סוג של "פלזנטוויל", להיות נציג של נוסטלגיה לא מורכבת וקלה לעיקול, אפילו כאשר הוא עוסק בנושאים טעונים יותר. למעשה, היום הסרט מתפקד כנוסטלגיה כפולה: גם לשנות החמישים בהן רוב העלילה מתרחשת וגם לחברה של שנות התשעים, אשר יצרה את הסרט הזה. גם לביטלס וגם לטייק של פיונה אפל על אחד מן השירים שלהם: