פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2012: "מחוברים לחיים", "המאומצים", "כל הרצונות שלנו" ו-"אחרי הדרום"

הפסטיבל הצרפתי בעיצומו, ואנחנו נמשיך לנסות ולהמליץ על מה שכבר ראינו. עופר התחיל, אור המשיך וכעת הגיע תורי. מבחינת מגוון, אני מרגיש שכיסינו את כל קצוות הקשת שהוצגה בפסטיבל, וגם את מרכזה כמובן. אישית, מצאתי לעיתים קשרים תמתיים בין הסרטים בהם חזיתי, מלבד הקשר הברור מאליו שבזכותו אני תמיד אוהב את הקולנוע הצרפתי – השקפת העולם והתפיסה הקולנועית. מכירים את זה שכמעט על כל סרט אמריקאי, נוסחתי ונדוש ככל שיהיה, אפשר לפחות להגיע שהיה מקצועני וברמת גימור מספקת? אז על רוב רובם של הסרטים הצרפתים שראיתי בחיי, אני יכול להגיד שבדרך כלל אהבתי מאוד את המקום ממנו הרגשתי שהם נבעו, ואת הדברים אותם בחרו להדגיש לעומת מה שנשאר מחוץ לשולי הפריים או המסגרת הסיפורית. אני נוטה להתחבר לבחירות של במאים ובמאיות צרפתים, כי אני מרגיש שעבורם קולנוע הוא קודם כל אמנות ורק אחר-כך בידור. ובקולנוע הם מבינים, ותמיד הבינו.

כיוון שזו הכללה די גורפת, ואני מחבב הכללות בערך כמו שאני מחבב קלישאות, אסתור את עצמי מיד ובחדות כבר בסקירה על הסרט הראשון שראיתי.

מחוברים לחיים (Intouchables)

סרט הפתיחה של הפסטיבל, אשר עולה להקרנות מסחריות ביום חמישי המתקרב, הוא בדיוק אחד מאותם סרטים אשר מפריכים את כל מה שכתבתי בפתיחה. כלומר, מה הופך אותו ל"סרט צרפתי" לפי הגדרתי? אם כבר, הוא עונה להגדרה הרווחת של סרט אמריקאי – הוא שבר קופות לאורך השנה במולדתו (כרגע הוא השלישי בכל הזמנים בהכנסות ממכירת כרטיסים), הקולנועיות שלו עצלה בצורה מרגיזה ממש, וכל מה שהוא רוצה זה לבדר את צופיו, בכל דרך אפשרית. רק לגרום להם לצחוק, להתרגש, לחשוש, לשכוח מהכל. אבל הסרט מאוד צרפתי בכל נושא שהוא, או שמא אוניברסלי. למעשה, הוא עוסק בכל אותם נושאים שזוכים לטיפול בקולנוע הפרנקופוני הפופולרי של השנים האחרונות. מעין שילוב בלתי אפשרי בין סרט מהגרים, קומדיית בורגנות/מעמדות חברתיים, דרמה מרגשת על התחלות חדשות בגיל מאוחר ובעצם מה לא.

האמת היא שההגדרה שההגדרה הכי קולעת עבורו, היא בעצם משחק קופסה – הוא מתאים לגילאי 8 עד 80, מהנה ללא שום ערך מוסף וכל שצריך לעשות הוא ללכת במסלול שכבר הכינו עבורך היוצרים ולהשתדל לא לחשוב על שום דבר תוך כדי, או שתתפוגג ההנאה. או שאולי אשתמש בהגדרה של אור, שכינה אותו "הסנדק של סרטי הסבתות". ומדובר בחתיכת מסיבה פרועה לכל מי שדודה עליזה דרה בנשמתו. מסיבה עם "עוגות מטמטמות שזה משהו". ומה שהכי מעניין במסיבה הזו, הוא שאי אפשר להרוס אותה.

יצא וישבתי בשורה קדמית יחסית בעת ההקרנה וממש יכולתי להרגיש את הצחוקים הרמים של אולם שלם, מתגלגלים עליי ככדור שלג מן השורות העליונות. וברור שצחקתי בעצמי. הסרט הזה קורע מצחוק, בעיקר כי יש בו את הסוגה הקומית החביבה עליי – בדיחות נכים. ועם כל-כך הרבה שאגות שחוק ושמחה, אפשר לחשוב שמישהו ישמע אותי אם אצעק. אם אגיד שלצופי קולנוע לא אכפת יותר מדמויות או עלילה, שניים מעמודי התווך של הקולנוע לעניות דעתי, שפשוט לא קיימים כלל וכלל ב"מחוברים לחיים". טובי המדענים לא ימצאו להם זכר ושריד. אבל אם מצחיק – צוחקים. ובמקרה הזה, בהחלט מצחיק.

סרטם של אריק טולדנו ואוליבייה נקש, מתמקד בקשר הנרקם בין מהגר סנגלי (עומר סיי) לבעל הון משותק (פרנסואה קלוזה). קשר שבמהלכו האחד ילמד להשתחרר מאורח חייו הקפוץ והשמרני ויחזור ליהנות קצת מהחיים למרות מצבו הגופני, והשני יפתח אחריות ובגרות כלפיי מעשיו והתוצאות שלהן. או משהו כזה. עזבו, יהיו צחוקים, פשוט תבואו. וזה גם מבוסס על סיפור אמיתי! אז אין ספק שיהיה גם מרגש. כלומר, את מי שיהיה מוכן להתרגש, תוך התעלמות מכל מה שטוב ויפה ונחמד וראוי באמנות הקולנוע. כלומר, בדבר המבדר הזה שנקרא קולנוע. אני כל הזמן טועה בקטע הזה.

המאומצים (Les Adoptés)

כאשר בוחנים סרט שחתומה עליו שחקנית צעירה וכה מצליחה כמו מלאני לורן ("הקונצרט", "בגינרס"), אין מנוס אלא לשאול מה משך אותה אל הפרוייקט. כלומר, כבר נהיה די מקובל ששחקניות "מבוגרות" שכבר לא מקבלות תפקידים גדולים, מחליטות לתפור אחד למידותיהן ותופסות את מושכות הבימוי. נדמה שקוראים לי "לעשות את ההלן האנט". אז מצד אחד, לורן כבר עם 30 סרטים ברזומה, אולי הגיע הזמן שיהיה אחד שהוא יותר אישי ופרטי שלה. מאידך, 30 שנים עדיין אין לה באותו רזומה, אז הבעירה הזו ודאי קשורה לנושאים בהם בחרה להתעסק בסרטה הראשון – מערכות יחסים בין נשים בכלל ואחיות בפרט, כמו גם חיים בצל טרגדיה משפחתית וכמובן, אהבה.

באופן די משעשע, בוחרת לורן להציג ואז לטשטש את הקשר המציאותי היחיד בינה ובין דמותה בסרט מיד בפתיחה. היא מגלמת את ליסה, זמרת ונגנית גיטרה אשר עולה לבמה מלווה בקריינות פיוטית של לורן, כמיטב המסורת של הקולנוע הצרפתי. אתם יודעים, התבוננות מעמיקה בכל מיני דברים שוליים בחיים, הרהורים על חלומות ילדות וכד'. אבל הוויס-אובר לא מפסיק כאשר דמותה של לורן מתחילה לשיר ולנגן, וכך קורה גם בנקודה מאוחרת יותר בסרט. בתווך, לורן מנכיחה את עצמה כאמנית לכל דבר ועניין גם מאחורי מצלמת הקולנוע, כאשר היא מחליפה פרוטגוניסטים כמה פעמים במהלך הסרט, הסוקר את קורותיהן של שתי אחיות וגבר אחד שנלכד ביניהן.

ליסה היא אם חד הורית, וסצינות הנגינה והשירה שעימן פתחנו את הסרט מתבררות כנדירות למדי בחייה, הסובבים סביב בנה. יש לה חיבור אמיתי עם אחותה מארין (מארי דנארנו), העובדת בחנות ספרים. את ההגמוניה הנשית, אותה משלימות דמות האם של השתיים וגם מנהלת חנות הספרים, מפר גברבר בשם אלכס (דני מנושה, ששיחק את אביה של לורן ב"ממזרים חסרי כבוד", הלא הוא מיסייה לה-פדיט, עימו נפתח הסרט ההוא. איזה קטע, כאן הם בני אותו דור). אעצור כאן מחמת ספויילרים, ורק אוסיף שמי שסולד במיוחד מטרגדיות ובתי חולים, שיימנע.

מלבד קטעי ווייס-אובר כתובים היטב, חתומה לורן גם על התסריט יחד עם שני שחקנים נוספים שהפכו לרגע לכותבים אבל לא נפקדו אף הם מן המסך – מורגן פרז וכריסטוף דלאנד. הבנייה של הסיפור נבונה ולא שגרתית, מה שמקל מעט על כמה רגעים לא קלים ואווירה מעט קודרת אשר משתלטת על הסרט בשלב מסויים. הוסיפו לכך את אחד מסיפורי האהבה הקצרים אך משכנעים שנראו בקולנוע לאחרונה, יחד עם עבודת משחק נהדרת כמצופה מסרט של במאית-שחקנית, ותקבלו בכורת בימוי מרשימה למדי. כל עוד לורן מבטיחה לעמוד גם לפני המצלמה, אני בעדה.

כל הרצונות שלנו (Toutes nos Envies)

בקסמיה של אותה מלאני לורן נשבתי באמצע העשור הקודם, אז גילמה את התפקיד הראשי בדרמה "אל תדאגו, אני בסדר" ("Je vais bien, ne t'en fais pas") של פיליפ ליורה. אני תמיד משוויץ בפרט הטריוויה הזה כדי לעקוף בתור את מי שגילה אותה (או התלהב ממנה) ב"ממזרים חסרי כבוד", אבל הפעם יש לי תירוץ אחר – באופן מיסטי משהו, סרטו החדש של ליורה וסרט הביכורים של השחקנית שלו עוסקים בנושאים משיקים ולעיתים אף משלימים זה את זה. אם סרטה של לורן הכיל דמות מרכזית המוצאת עצמה בבית חולים, בזמן שאנו רואים כיצד הדבר משפיע על חייהם של הסובבים אותה, אז ב"כל הרצונות שלנו" המצב הפוך בתכלית.

בלב העלילה ניצבת קלייר (מארי ז'ילאן), שופטת צעירה ומצליחה אשר כבר באחת הסצינות הראשונות מתבשרת שהתגלה אצלה סרטן קטלני. קלייר בוחרת לא רק לוותר על הכימותרפיה, אלא אף להסתיר את מחלתה מפני כל היקרים לה, ביניהם בעלה וילדיה. מה שהיה יכול להיגרר לסנטימנטליות ואף לקיטש, הופך למסע של אשה אחת לסידור וארגון החיים של כולם לפני לכתה. אחת ממטרות העל שהציבה לעצמה היא לעזור לסלין (אמנדין דאווזמס), אמא של חברה טובה של בתה, המסובכת בחובות ותביעות משפטיות. קלייר חוברת אל שופט ותיק בשם סטפן (וינסנט לינדון) כדי שיסייע לה לפצח את הקייס הסבוך ולהביס את בנק ההלוואות הטייקוני. בדרך, נרקם בין השניים קשר עדין ויפהפה, כאשר סטפן הופך לאיש סודה של קלייר.

תהליך ההתדרדרות הגופנית של הגיבורה עומד בניגוד גמור לתהליך ההיכרות שלנו עימה, עת אנו לומדים איזו נשמה טהורה היא. בכל פעם שהגוף שלה בוגד בה, מתגלה בה עוד מידה של אצילות נפש. עם זאת, הסרט מעיף מבט גם לכיוונים מורבידיים מעט יותר, כאשר ככל שהדקות נוקפות מתחזקת ההשערה כי הגיבורה למעשה מכינה לבעלה אשה מחליפה. זה אמנם לא מכתים את המניעים החיוביים שלה, אבל בהחלט מוסיף מעט מוזרות לאשה שנדמה בתחילה כי היא עשויה זהב. ז'ילאן עושה עבודה פשוט מפוארת בתפקיד הראשי, מחוללת סופה מהממת של רגשות עזים. כל כך קל להפוך דמות כזו לקדושה מעונה, אבל ז'ילאן משאירה את קלייר כל הזמן על הקרקע. לינדון הוותיק והטוב תומך נהדר בתפקיד הפכפך. הוא מתחיל כאדם אדיש ואט אט חושף לב ענק ומכיל.

אני נותר מעריץ של הבמאי הזה ("המגדלור", "Welcome") בכל פעם מחדש בדיוק בזכות הטיפול החומל שהוא מעניק לדמויותיו, מתמקד בטוב שבאדם אבל לא מרגיש צורך להוסיף סוכר, או לצקת רעל. גם במקרה הנ"ל, שיתוף פעולה נוסף עם עמנואל קורקול בעמדת התסריט, שהוא למעשה עיבוד חופשי לספר של עמנואל קררה – גם הפעם המגע העדין והרך של ליורה מייצר דווקא עוצמה דרמתית לא מבוטלת.

אחרי הדרום (Apres le Sud)

ומן הסרט הכי אוהב אנשים ואנושיות שראיתי בפסטיבל אל הסרט בעל הגישה המשפילה והמבזה ביותר כלפי בני האדם בו צפיתי. סרטו הראשון של ז'אן-ז'אק ז'ופרה, שחקן בעברו, הוא בדיוק מה שנקרא "ארט-האוס". זו הייתה יכולה להיות סגירה נאה לפוסט שהתחיל בסרט חסר יומרות אמנותיות, אבל הצרה היא שלא הצלחתי לחבב את הסרט בשום צורה. אני חושב שפשוט קשה לי עם סרטים שניתן היה לכתוב במקומם "החיים חרא" על פיסת נייר ואז להקרין את הכיתוב במשך 90 דקות במקום את הסרט עצמו. וזה לא משנה אם הסרט עשוי היטב, בעל קצב איטי אך מדוד, שוטים ארוכים ועריכה שמפרקת את הסיפור לנראטיב שבור – כמו במקרה הנ"ל.

העלילה מתרחשת ביום אחד, בדרום צרפת יש להניח, ועוקבת בסגנון ראשומוני אחר ארבע דמויות – קופאית בסופר שחושדת שהיא בהריון (אדל האנל, שאני זוכר לטוב מ"חבצלות מים"), החבר שלה שרוצה לברוח לאיטליה (יוליס גרוסז'אן), אמא שלה הסובלת ממשקל עודף (סילבי לאשה) והשכן הקשיש שיוצא לקניות (איב רולאן). הצרה עם המבנה הראשומוני הוא שאנו נאלצים לחזות שוב ושוב באותו אירוע ממספר נקודות מבט, אלא שבמקרה הזה אין שום אירוע. כלומר, קורים כמה וכמה דברים במהלך הסרט, אבל הם גם לא מעניינים או מורכבים, כיוון שניתן לתמצת אותם למשפט כפי שעשיתי בתקציר, והכי גרוע – מציגים את הדמויות בשיא עליבותן הקיומית. אין רגע אחד של חסד בסרט הזה. הכל קשה, הכל נורא, העולם אכזר.

מילא זה, אבל העולם גם משעמם. ומדובר כאן בסרט המכיל כל אירוע דרמתי שקיים במדריך לתסריטאי במצוקה – הריון, ירי, ניתוח, פשע, דרמות של גיל ההתבגרות ועוד ועוד. אז איך הופכים סרט כזה למשעמם? עושים אותו אמנותי. אבל גם כאן יש בעיה. ברגע שהבמאי מפשיט את שתי השחקניות שלו ומציג אותן זו לצד זו בסצינה מוקדמת ודי אגבית מבחינת התרחשות (התור למקלחת בבוקר), אני לגמרי מבין שהוא מנסה להציג בפני את הגוף הנשי בשיאו ובשפלו. אבל מה עשינו בזה? לאן זה מוביל? מה אתה רוצה בעצם להגיד, מלבד את המובן מאליו? לא הבנתי. ונראה לי שאם ניקח בחשבון שוטים מתמשכים, כמויות נדיבות של עירום נשי וגברי, יחד עם אירועים דרמתיים ואלימים – כבר התגבשה לה נוסחה ל"סרט אמנותי". אבסורד בעיניי.

יאללה, ספרו קצת מה איתכם, אנחנו רק מדברים ומדברים פה על עצמנו. באמת אין אף אחד או אחת שראו משהו בפסטיבל ששווה דיון או לפחות כמה מילים?