"בארץ של דם ודבש", סקירה

עוד אחד מאותם מקרים שבהם אני מצוי בלבטים בנוגע לשאלה – להעלות או לא להעלות? מצד אחד, הסקירה שלי על "בארץ של דם ודבש" ("In The Land of Blood and Honey") כבר עלתה לאתר עכבר העיר אונליין, אז לי מה לדאוג בקשר לקוראים. מאידך, הקוראים של הבלוג יותר חשובים כי הם גם מגיבים לעניין. מצד שלישי, לא ממש מצאתי נקודות אור קורנות מדי במקרה של הסרט הנ"ל, מה שלא בהכרח מתאים לרוח הבלוג המפרגנת. בכל זאת החלטתי להדביק את הטקסט גם כאן למטה, בעיקר לטובת מי שחפץ להבין את התהליכים המחשבתיים שלי בבואי לכתוב על סרט. לא שהם כאלה עמוקים או מרתקים, אבל בקטע מטא-כתיבת-ביקורת שכזה אני חושב שהם שווים קריאה. הסרט עצמו פחות מעניין בהרבה, אלא אם אתם אוהבים בנאליה של זוועות, או תובנות מרחיקות לכת כמו "השמש זורחת בבוקר" ו-"באוויר יש חמצן".

סקס, אלימות, קרבות, פיצוצים, הרבה עירום נשי, זוועות ופשעי מלחמה, אונס, אכזריות, תקווה קלושה, גאווה לאומית, מערכות יחסים מורכבות בעיתות משבר קיצוניות – כל אלה ועוד נוכחים בסרט "ארץ של דם ודבש". אך בכל זאת, בכורת הבימוי של השחקנית אנג'לינה ג'ולי לא משכילה להשתחרר מכבלי השגרתיות וכן מצליחה לעשות את הנורא מכל עבור קהל חובבי הקולנוע – לשעמם עד תנומה.

כדי להיות הוגנים, יש לנתק את שמה והפרסונה הציבורית של כוכבת-העל מן היצירה שלה. ג'ולי סייעה רבות בביצוע מהלך מעין זה, כיוון שסרטה דובר כל כולו בוסנית וסרבית ומאוכלס בפרצופים אלמוניים עבור הקהל המערבי. לאחר מספר דקות של צפייה ניתן לשכוח די בקלות מי כתבה וביימה ולהעמיד פנים שמדובר בסרט אקס-יגוסלבי אותנטי אודות מלחמת האזרחים העקובה מדם של בוסניה-הרצגובינה. לאחר כמה דקות נוספות, מפלצת השיממון מתעוררת ממרבצה וגם כאשר היא שבה ונבלעת בצללים, נדמה שהיא עדיין אורבת, מאיימת להתנפל על הצופה בכל רגע. לאחר 127 דקות, עם בוא הקרדיטים, כבר לא היה לי אכפת להיבלע שלם על-ידי אותה מפלצת, העיקר שיקרה משהו מעניין.

הסרט מספר את סיפור המלחמה דרך שתי דמויות ראשיות וחייהן המשתנים מן הקצה אל הקצה. עיילה (זאנה מריאנוביץ') היא צעירה מוסלמית, רווקה מחוזרת, שעוזרת לאחותה בגידול תינוק. במועדון ריקודים היא נפגשת עם דניאל (גוראן קוסטיץ'), איש צבא, והם חווים רגע מיוחד. אנו קופצים קדימה אל זמן לא רב לאחר מכן, כאשר חיילים סרבים תולשים נשים מוסלמיות מבתיהן ולוקחים אותן לשמש להם שפחות. את הגברים הם הורגים בחצרות הבתים. המלחמה בעיצומה. עיילה היא אחת מן הנשים הנתלשות, אך למזלה מתברר כי אחד הקצינים האחראיים הוא אותו דניאל, שמזהה ומציל אותה מגורל דומה לזה של חברותיה המושפלות. במהלך המלחמה יצטלבו שוב ושוב דרכיהם של השניים, כאשר על מה שעשוי היה להיות סיפור אהבתם מעיבים הפארנויה של דניאל ממרגלים מוסלמים והרצון של עיילה בחופש מוחלט.

אירועים נוספים מתרחשים במהלך הסרט ודמויות רבות נקרות בדרכינו, אבל עיקר הסרט הם צמד הגיבורים. עובדה זו מעצימה את גודל הכשלון, שכן מערכת היחסים המרכזית לא רק ממאנת לייצר עניין, אלא פשוט בלתי אמינה בעליל. כולי קנאה באדם נאיבי מספיק בכדי לראות את המנוע המרכזי של הסרט כסיפור על אהבה בלתי אפשרית. אישית, לרגע לא הצלחתי להאמין שהוא אוהב אותה או היא אותו. זאת משום שהיחס של הגבר הוא משפיל במקרה הרע וסתם מחפיץ במקרה הפחות נורא. בנוסף, די ברור מה יש לפליטה מוסלמית להרוויח משהייה במחיצתו של קצין סרבי בכיר (רמז: מידע מודיעיני מחד ושאיפה לחיי נוחות יחסיים מאידך). הכימיה בין השחקנים לא קיימת. התקשורת הלא מילולית ביניהם, חילופי מבטים למשל, לא מעידה על חיבה אפילו. על הדיאלוגים אין מה לדבר ובכל הקשור למעשים, בואו נגיד שמין בכפייה אינו סימן להתאהבות יתרה לפי החינוך שאני קיבלתי.

את ציר העלילה המרכזי עוטפות כמה סצינות לא רעות, כמצופה מסרט מלחמה – קרבות, שבי, בריחות נועזות, סכינים בגב וכו'. כמו גם אמירות מאוד לא מפתיעות על המלחמה ההיא ("אדמת קוסובו ספוגה בדם מימי קדם והסרבים הם עם לוחמני”) או יחסי אבות ובנים ("אני אמשיך לחנך אותך בבגרותך”). אחרי הפעם החמישית בה אשה נאנסת על המסך, קצת קשה להמשיך להזדעזע מן האקט ומנגנון הסרקזם מתחיל לפעול. כך יצא שיש בסרט רגע אחד מזעזע באמת, הנוגע לחוסר מודעות עצמית מן הזן המפליא ביותר. מדובר בסצינה המתחוללת בישיבת מטה של קצינים סרבים בכירים. אביו של הגיבור, בגילומו של ראדה סרבדז'יה, מבקר את מדיניות קלינטון וארה"ב בנוגע לסכסוך בפרט והנוהג של האומה הינקית לדחוף את האף לעניינים לא לה באופן כללי. בזכות הסט, השחקנים והשפה השולטת, כמעט ושכחתי את זהות יוצרת הסרט – אמריקאית המחשיבה עצמה להומניטרית גדולה, שאחד מתחביביה המסוקרים ביותר היא דחיפת האף לעניינים לא לה. וסליחה על הציניות, הדרך היחידה בה אפשר להתייחס אל הסרט. בעצם, לא. תשכחו מהתנצלות.

סרטים כמו "בארץ של דם ודבש" הם הסיבה לציניות הזאת. כל-כך הרבה סרטים עושים שימוש בנאלי עד נצלני באירועים מחרידים עד כי לצופה המשופשף אין ברירה אלא לפתח קהות חושים מסויימת. אם בעבר אירוע מבעית ומשנה חיים כמו אונס היה דרמתי מספיק בכדי להחזיק סרט שלם, היום זוהי רק סצינה מתוך קולאז' של פלצות, אפילו לא בטוח שאחד משיאיו של סרט נתון. כמויות כאלה של רוע ואלימות אנושיים לא יכולה להיספג או להיות מוכלת על ידי אדם מן היישוב, אשר נאלץ לפתח אדישות יחסית כלפיה. אירועים שלו היו מתרחשים לידנו ברחוב היו גורמים להתקף חרדה, מעוררים רגש סטרילי וקצר מועד בסרטים של ימינו. אותה קהות חושים מובילה ליצירת דרכי התמודדות חדשות עם סיטואציות המוצגות על בד האקרן. ביניהן: ציניות, סרקזם, הומור שחור או הדחקה שיוצרת ריחוק.

לסיום, נסו לענות בכנות על השאלון הבא ולקבוע מה יותר ציני:
א. אשת קולנוע אמריקאית שעושה סרט על מלחמת האזרחים בבוסניה כי היא חושבת שזה ישנה משהו.
ב. אשת קולנוע אמריקאית שחושבת שלאמץ ילד אחד ממדינת עולם שלישי משנה משהו.
ג. אשת קולנוע אמריקאית שמבטיחה סיפור אהבה אך מציגה סקס קינקי או אונס ברוטאלי במקום.
ד. מבקר קולנוע סרקסטי עד כדי כתיבת אפשרויות א' עד ג'.

אם עניתם א', ב', או ג' – כנראה שזה לא הסרט עבורכם.
אם עניתם ד' – אני מבקש להתנצל על חוסר הרגישות שלי, הפעם ברצינות גמורה. אני פשוט לא מסוגל להתמודד עם כל-כך הרבה זוועות אנושיות שלא רואים כל יום, העטופות בעשייה קולנועית שגרתית.