"שטח פראי", סקירה

הדבר הראשון שצריך לדעת לגביי "שטח פראי" ("The Grey") הוא שאין מדובר בסוג הסרטים שמטרתם להעביר לצופיהם שעתיים בכיף. זהו סרט אסונות שהולך לכיוון דרמת הישרדות עם מוטיב ברור של אימה והבהלות. הסרט בונה תחושה מצטברת של מועקה וחרדה לגורל הדמויות, אינו מתעכב על אתנחתאות קומיות למעט במקרים נדירים ודוחה את הפורקן הרגשי של צופיו ככל שרק מתאפשר לו. זה נכון שיש בו לא מעט קטעי אקשן, אבל תצפו לסרט מסוג "ליאם ניסן מציל את המצב", בסגנון "חטופה" ("Taken") למשל. מצד אחד, כמעריץ של השחקן האובר-דרמתי הזה נחמד מאוד לראות אותו מנסה להמציא את עצמו מחדש כגיבור מותחני אקשן, ע"ע "זהות לא ידועה" מהשנה שעברה. מאידך, עדיין נדמה שמגיע לו (ולנו) יותר.

גם שמו של במאי האקשן היעיל והמופרע בדרך כלל, ג'ו קארנאהן (“NARC", “לחסל את האס”), עורר ציפיות לסרט קצבי וקליל יותר. זאת למרות שהבמאי הצטרף לפני כשנתיים אל הזרם המרכזי של הוליווד עם גרסת שנות האלפיים של “צוות לעניין” ("A-Team"). הפעם, בחר היוצר בכיוון של המחשת תנאי האקלים הבלתי אפשריים עימם מתמודדים גיבורי העלילה וגם לא חסך בצילומים של דם הנשפך על שלג צח.

ניסן הוא אוטוויי, רובאי הנשכר להגן על עובדי מתקן קידוח באלסקה הקפואה מפני אימת זאבי ענק מקומיים. מצב רוחו עגום עד אובדני וזכרונות על האשה מחזיקים אותו בחיים. כמו כולם, הוא שמח להתרחק מן הישימון הלבן ועולה על טיסה חד-פעמית הביתה. אלא שהמטוס העמוס מתקשה להתמודד עם תנאי מזג האוויר הקיצוניים ומתרסק בשום-מקום פינת מתחת-לאפס. ליתר דיוק, כך מתברר לניצולים המעטים, אוטוויי ביניהם כמובן, אתר ההתרסקות מצוי באמצע טריטוריה של להקת זאבים אימתנית. הטורפים רואים בגיבורינו איום פוטנציאלי ומתחילים לחסל אותם בזה אחר זה, בזמן שהם עצמם מנסים להתרחק מדינמיקה של להקת זאבים, בה זכר חזק מאיים על מנהיגותו של זכר האלפא, או להימנע מלהגשים את האימרה "אדם לאדם זאב" ולנסות להיאחז בכל גרם של אנושיות ומוסריות שנותרו בהם.

הסרט נפתח די רע, מתעכב על מצבו הנפשי הרעוע של הגיבור ומתרכז בכל מיני רמזים מטרימים שנעלמים ברוח או הופכים למטפורות לעוסות בהמשך. אם זאת, הוא משתפר באופן קיצוני בתוך כמה דקות וכאשר מסתיימת האקספוזיציה הדי מיותרת והמטוס מתרסק, מתחיל חצי ראשון מעולה, אולי אפילו שני שליש מעולים. הסרט תופס כיוון הישרדותי-חייתי ונהיה למשחק הימורים מבעית בנוגע לשאלה "איזו דמות תקפח את חייה בסצינה הבאה?". עצתי היא להשתדל לא להיקשר חזק מדי לאף אחת מן הדמויות ולקבל בהבנה את אכזריות החיים ממש כמו את רגעי החסד והמזל, הלא מעטים.

בשלב מסויים הסרט מבקש את הקהל לקחת יחד איתו קפיצה גדולה למדי, אל מעבר לגבולות ההיגיון הסביר. למרות שהמסע התובעני היה בעיצומו וכבר נרשמו לו מעט חוויות אקסטרים משותפות עם הגיבורים, כצופה הגיוני פשוט לא הייתי מוכן לבצע את המהלך הזה. כתוצאה מכך, המערכה האחרונה, היותר מרגשת מבין השלוש, חלפה מעל הראש ופגעה ליד הלב. התוצאה דמתה כמעט לפארודיה על הדקות הקודמות או אפילו על הז'אנר בכללותו. לדוגמה, הזאבים התחילו להגיח או להיעלם מן הרדאר כשבא להם, כלומר כשהסיפור נתקע ונוצר צורך להתניע אותו מחדש בעצלתיים. סיום סוחף יותר או מקרטע פחות היו מחלצים ממני באותם רגעים את אותה תחושת הפחד שהתלוותה למפגשים הראשונים עם הזאבים, במקום גיחוכים רמים מדי לקראת הסוף.

את הסרט כתב קארנאהן בשיתוף עם איאן מקאנזי ג'פרס (“Death Sentence”), על פי סיפור קצר שלו. לצד החלטות סיפוריות מפתיעות לטובה, הוא משופע גם בפיתולי עלילה לא הכרחיים וסיקוונס סיום שאפשר לפרש באחת משתי דרכים – או שמדובר בסרט חסר פואנטה לחלוטין, או שזוהי אחת הפואנטות השחוקות בהיסטוריה. כזו שתמצאו גם בסרט חסר מעוף סיפורי כמו "סאקר פאנץ'” או בכל פרק של סדרת ילדים מהונדסת גנטית מסוג “פוקימון” ודומיו. כך או כך, ייתכן שהדרך היא הדבר החשוב במקרה הנ"ל, שכן התכלית של המסע הלא פשוט והדי מתיש הזה, שעתיים אורכו – לוטה בערפל.

הטקסט הנ"ל פורסם בעכבר העיר אונליין