"הוגו" – חגיגה של הימים הראשונים של הקולנוע

סרטו החדש ושובה הלב של מרטין סקורסזה הוגו הוא מחווה לקולנוע האילם ולימים הראשונים של הקולנוע בצורה לא פחות מובהקת או מוצלחת מהארטיסט. אך במהלך הצפייה התעורר בי חשש שסקורסזה עושה סרט שמי שיפיק ממנו הכי הרבה הנאה הוא סקורסזה, שהוא לא רק במאי אלא גם משחזר ומשמר של קולנוע. אני מניח שהרבה מן הסרטים המשולבים בסרט, המוכרים היטב לתלמידי תולדות הקולנוע, לא יהיו מוכרים לצופה הרגיל. לכן, אני נחלץ לעזרה עם שיעור קט, לא כרונולוגי ולא ממוקד בהיסטוריה של המדיום האהוב.

נתחיל משלב די מאוחר. הארולד לויד הנחשב ל"גאון השלישי" בקולנוע האילם, אחרי צ'פלין וקיטון. בעוד צ'פלין וקיטון נראים בהוגו לרגעים ספורים, הסרט מכיל מספר מחוות לסרטי לויד, בעיקר לידוע ביותר מבניהם, לעזאזל הבטיחות (!Safety Last). על בימוי הסרט חתומים סאם טיילור ופרד סי. ניומאייר. הדמות של לויד ברוב סרטיו היייתה של אדם שגרתי, אפילו מעט בורגני (אך לא עשיר) הנקלע לסיטואציה לא שגרתית. המשקפים שלבש בסרטיו נתנו לו מראה של "מרובע" ובסרטיו הזכורים ביותר, הוא נדרש לבצע פעולות די נועזות. בלעזאזל הבטיחות המצב מגיע לשיא הקיצוניות שלו. לויד, מוכר בחנות כלבו, שוכר לוליין על מנת שיטפס על הבניין בו שוכנת החנות. אלא שהלוליין צריך לברוח מהחוק ולויד נדרש להתחיל את הטיפוס בעצמו. אם אתם חושבים שאתם לא מכירים את הסרט הזה, תחשבו שוב, אתם כנראה מכירים אותו היטב:

הסרטים הזכורים ביותר של לויד לא היו רק מצחיקים. הם שילבו היטב אלמנטים של מתח והכניסו את דמות האדם הפשוט והמרובע לתוך הסיטואציות המפחידות. בכך, לויד הפך לא רק למופת של קומדיה, אלא גם לגיבור עבור חנונים קולנועיים באשר הם – תסכלו על בחזרה לעתיד, למשל. כמו לויד גם הגיבור של הוגו נאלץ להחליף שותף בעייתי לעבודה (דודו) בביצוע עבודה מאתגרת – טיפול בשעונים בתחנת רכבת עמוסה. כמו כל גיבור של קומדיה אילמת, גם הוא בורח מן המשטרה.

אבל לויד לא היה כמובן הקומיאי הקולנועי הראשון. בראשית דרכו הוא חיקה את צ'ארלי צ'פלין, בטרם יצר דמות עצמאית. ואת מי צ'ארלי צ'פלין חיקה בטרם פיתח את דמות הנווד? את הקומקאי הצרפתי מקס לינדר, שפוסטרים עם דמותו מעטרים את סרטו של סקורסזה מדי פעם. לינדר הצרפתי היה מן הראשונים לפתח דמות קומית קבועה המופיעה בכל סרטיו כבמאי-שחקן יוצר יחיד. בין 1907 ל-1913 הוא היה הקומיקאי הכי מוכר בעולם, עד לבואו של צ'פלין שהיה כאמור מעריץ גדול ואף חקיין. לאחר מלחמת העולם הראשונה לינדר ניסה את כוחו בארה"ב, אך לא הצליח לשחזר את ההצלחה ומת ב-1925 כאשר הוא כבר נשכח בתודעה הציבורית. לאחר מותו זכה להכרה מחודשת.

אבל  הוגו הוא יותר מחווה לפנטזיה הקולנועית מאשר לקומדיה הקולנועית. לכן, ניתן לראות בו גם פוסטר לסדרה קולנועית אחרת, אשר התסיסה את דמיונם של ילדי צרפת בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. כפי שנכון בסרטי קומיקס של ימינו, הדמות המעניינת ביותר הייתה הנבל – פנתומס, גנב מומחה הבורח שוב ושוב מן המשטרה.

אבל ככל שסרטו של סקורסזה מתקדם, הוא הולך יותר ויותר אל העבר. אל הימים בהם תומאס אדיסון שאף לפתח מכשיר שיעשה לעיניים מה שהגרמופון עושה לאוזניים, מתוך מחשבה על שילוב ביניהם. העובד שלו, וויליאם דיקסון, פיתח מכשיר ותמורת מטבע ניתן היה לצפות דרך תאי הצצה בסרטים מסוג זה:

באותן שנים, בפריז, היה כבר מי שיצר והקרין סרטים עם עלילה מורכבת יותר. אלא שאלו היו סרטים מצויירים. עם בוא הסרט המצולם, העניין בהם פחת והיוצר שלהם, אמיל רנו (מאייתים את זה Émile Reynaud, כמובן) השמיד את כולם. אמנותו הייחודית נפלה קורבן לשינוי בטעם הקהל ולהתפחות הטכנולוגיה. הוא לא מוזכר בהוגו אבל נדמה לי שרוחו שורה על הסיפור. והנה סרט שלו שהיוצר לא הצליח להשמיד:

אז הגיעו האחים לומייר שהציגו לקהל הצרפתי שני חידושים: הקרנה על מסך גדול של תמונות נעות וצילום מחוץ לאולפן, של תמונות באיזורים רחוקים ואקזוטים. וגם הקרנה של רכבות נכנסות לתחנה. אני מניח כי האגדה המקסימה על כך שהקהל רץ ליציאה מן החשש כי הרכבת תדרוס אותו היא הגזמה, אבל הרכבות כן היו מוקד משיכה גדול בשנים הראשונות של הקולנוע. הנה רכבת עוזבת את ירושלים של המאה ה-19:

אבל האחים לומייר לא חשבו שהקולנוע ימשוך קהל להרבה זמן. הם עברו להמצאות אחרות הקשורוות לצילום -למשל פיתוח של צילום מוקדם בצבע ואפילו ניסיונות בטכניקה מוקדמת של סטילס בתלת מימד. יוצרים אחרים ראו בכלי שהם פיתחו אפשרות לצלול לעולם של סיפורים ופנטזיות. אולי הבולט שבהם היה ג'ורג' מלייס, שהוגו הוא קודם כל מחווה ליצירה שלו. לא מדובר במחווה ראשונה, כי בעצם כל סרט המבוסס על אפקטים במידה זו או אחרת הוא מחווה למי שעמל יותר מכל על פיתוחם. הנה האיש שהיה תזמורת שלמה –

מלייס מתח את הסרטים הרבה מעבר לגבול הדקה ומעבר לכל דבר אפשרי. אמן של אפקטים, של פנטזיה ושל אמונה בכוחו של הדמיון. היה בסרטים שלו משהו תמים וילדותי, למרות שלפעמים הוא איבד גם ספרות הנחשבת ליותר גבוהה, בעיקר ג'ול וורן:

טוב, נאמנות למקור הספרותי לא העסיקה אותו. וורן הוא גם, לכאורה, המקור לסרטו הידוע ביותר של מלייס, שהוא גם כנראה הסרט הידוע ביותר מן העשור הראשון לקיומו של הקולנוע. זהו כמובן מסע לירח (Le voyage dans la lune), סרט שגם אם אתם חושבים שאתם לא מכירים, אתם מכירים את הדימויים שמתוכו. הנה הוא בעותק משחוזר שנעשה השנה, כולל מוזיקה של "אייר" (שאני קצת אמביוולנטי לגביה): 

לקולנוע של מלייס חולשת רבות – הוא לא ממש יודע לבנות דמויות, חלק מן השוטים ארוכים מדי והעריכה לא תמיד עקרונית. לי לא איכפת. זהו קסם במשמעות הטהורה ביותר של המילה, אחיזת עיניים שעל אף שאנו מודעים לזיוף שבה, אנו מעדיפים להאמין לה. להתפעל מן הדמיון שיצר את הדימויים הללו שוב ושוב.

המעמד של מלייס כבמאי הבכיר בעולם לא החזיק מעמד הרבה זמן. עד העשור השני למאה ה-20, סרטיו כבר נחשבו למיושנים. הוא לא דאג לזכויות יוצרים וכך למרות שסרטיו היו המצליחים ביותר בעולם למשך שנים, הוא לא הפך עשיר כתוצאה מכך. למשך מספר שנים הוא שינה את סגנונו והצליח לעשות בארה"ב מספר מערבונים. בסופו של דבר הוא לא היה יכול עוד לעבוד כבמאי ושחקן וגם לא הצליח לשוב לעבודתו הישנה בטרם פנה לקולנוע – קוסם, כמובן.

אבל סרטו של סקורסזה מחייה את האמנות שלו ואף מוסיף לה את מימד התלת-מימד, פיתוח טכנולוגי שללא ספק היה מעניין את מלייס. בכלל, סרטו של סקורסזה הוא חגיגה של דמיון, רוח הרפתקאה וילדות שלא נגמרת. בעיניי זהו לא סרט ילדים, אלא סרט למבוגרים שרוצים להרגיש שוב כמו ילדים ומוכנים לצאת למסע. אני מניח שיש בהוגו לא מעט בעיות, כמו שיש כמעט בכל סרט. עבורי הוא לא ארוך מדי. עבורי חוסר האמינות של הדמויות רק משרתת אותו. זהו סרט על היצירה שהופכת לגדולה מהחיים, סרט על הקסם הגדול הטמון לא רק בקולנוע ובהרפתקאה, אלא גם במבט בשעון.

לסיום, הנה סרט שגם מוזכר בהוגו וגם זוכה למחווה בהארטיסט – דאגלאס פיירבנקס, הכוכב של הקולנוע האילם, הוא רובין הוד. הקריירה של פיירבנקס דעכה עם המעבר לסרט המדבר, אך הוא זכור מאוד בקולנוע של שנת 2012. כי אמנות גדולה היא מעל לזמן, גם כשהיא מיושנת. תמיד יהיו אנשים כמו סקורסזה שיצעידו את הקולנוע קדימה על ידי מבט לאחור.