בעקבות ד"ר פומרנץ – הגאונות הבעייתית של אסי דיין

אין להתייחס לשימוש במילה "גאון" בקלות דעת. עבורי, השימוש במילה לא מצביע רק על חוכמה, או במקרה של אמנות, על יוצר בעל איכות מן הדרגה הגבוהה ביותר. על מנת לזכות בתואר "גאון" צריכה להיות ביוצר גם דרך חשיבה החורגת בהרבה מן המקובל, הסתכלות אחרת על המציאות או מציאת דרך ביטוי השייכת רק לו וקשה לחשוב על דבר הדומה לה.

לפחות מבחינה אחת, אסי דיין הוא גאון נדיר בנוף הקולנוע המקומי. אני לא סבור כי אי פעם היה מישהו שהתקרב בקולנוע הישראלי לדרך בה הוא כותב דיאלוגים ומונולוגים. אומנם קל לזהות את מקורות ההשפעה שלו (חנוך לוין מן התיאטרון, דוד אבידן מכיוון השירה), אך דיין מגיע אל השפה העברית מנקודת מבט ייחודית. הוא מפרק לא רק את השפה, אלא באותו זמן גם את החברה בה הוא חי ואת החברה האנושית בכלל. משפטים טובים מתסריט שדיין כותב נראים תחילה כחסרי הגיון, אך מהר מאוד מתגלה בהם אבחנה שנונה וכואבת על החיים בכלל ועל החיים בארץ המטורפת שלנו בפרט. בארץ בה הקולנוע, ביותר מדי מקרים, מתבסס קודם כל על תסריט כתוב היטב, דיין הוא תסריטאי-עילוי. לפחות בכל הנוגע לכתיבת דיאלוגים. לגבי בניית עלילה, הוא לא שמר על רמה אחידה לאורך הקריירה, בין אם כתב את מבנה התסריט לבד ובין אם נעזר בנפתלי אלטר.

זו למעשה הנקודה הבעייתית בקולנוע של אסי דיין. למרות שיש הברקות בכל אחד מהם, רוב סרטיו סובלים מסיפור בעייתי ורמה לא אחידה. בנוסף, דיין הוא בעל סגנון אחיד ובלתי ניתן לחיקוי כתסריטאי, אבל כבמאי הוא מאוד לא אחיד – בחלק מסרטיו ישנה הקפדה, עם מבע סוראליסטי מעט. בחלק אחר המבע שגרתי. חלק מן הסרטים עשויים היטב, חלקם נראים כמעט חובבניים. הדבר נוגע בעיקר לשימוש בצילום ועריכה. רמת המשחק ברוב הסרטים די גבוהה, עם נטיות למשחק קיצוני ומוגזם בכוונה של חלק מן הדמויות.

למעשה, היו כמה מקרים לאורך הקריירה בהם דיין הצליח לייצר יצירות אחידות מכל בחינה והתוצאה היא כמה מן הסרטים הטובים ביותר בתולדות הקולנוע: החל מסרטו השני (והנדיר, פירוט קצר כאן) חגיגה לעיניים ועד לטרילוגיה המפוארת והמוערכת של שנות התשעים, הכוללת את החיים על פי אגפא, שמיכה חשמלית ושמה משה, ומר באום. לרשימה המפוארת הזו ניתן להוסיף גם את הסרט הקצר והלא מספיק ידוע המדריך לכיסוי תחת שהיה ניסיון קולנועי ראשון להתמודד עם רצח רבין דווקא מן הזווית של קומדיה אישית. ולדעתי לא ניתן שלא להכליל ברשימת סרטי הפאר גם את הסרט הישראלי האהוב בכל הזמנים, גבעת חלפון אינה עונה, סרט שנדמה לא פעם שגם דיין עצמו לא מעריך אותו מספיק. לצד רשימה מפוארת זו, הקריירה שלו כללה כמות רבה מדי של סרטים שנשמעים טוב על הנייר אך מאכזבים כמכלול, למרות שבכולם יש יותר מאשר הברקות ספורות.

השאלה היא איפה למקם את סרטו החדש של דיין, ד"ר פומרנץ. הראיון/מאמר של אורי קליין עם דיין ממהר למקם את הסרט החדש כאחד משיאי הקריירה של דיין וכהמשך לטרילוגיה המפורסמת (כך על פי דברי הבמאי). מכיוון שאני רואה בהערצה לדיין סוג של שליחות, כואב לי לחלוק על דברים אלו, אך איני יכול אחרת. לדעתי, בניגוד לסרטיו הגדולים ובדומה לסרטיו הפחות טובים, התחושה במהלך הצפייה בד"ר פומרנץ מזכירה לא פעם מערכון ארוך יותר מאשר סרט בעל מבנה אחיד. השחקנים עושים עבודה טובה מאוד, אך קשה לדבר על התפתחות אמינה של דמויות.

התאווה של דיין לנגח פרות קדושות לא תמיד מצדיקה את עצמה. אז כן, בסרט החדש יש תיאור מצחיק של דמות משנה צבאית, המספקת בדיחות די מוצלחות למרות הנושא החבוט. לעומת זאת, דמות די ראשית של צעיר הלוקה בתסמונת אספרגר מוצגת בצורה הצוחקת על התסמונת בלי יותר מדי אמירה מאחורי הלהג ובלי הבנה אמיתית של התסמונת. זוהי בדיחה על נכות מסויימת לצורך בדיחה בלבד.

גם העיסוק הפילוסופי של הסרט לא עמוק כפי שדיין רוצה שהוא יהיה. בניגוד לסרטיו הקודמים, יש תחושה שדיין מנסה להעביר את השקפת עולמו בצורה ישירה מדי וללא מספיק רמיזות. הצילום בסרט אכן יפהפה, אך דומה כי הוא לא בהכרח משרת נכון את סוג הסיפור. לסרטי הטרילוגיה ידע דיין לתת אווירה המשלבת הזיה וריאליזם. כאן, התסריט מאוד הזוי ולא אמין, אך הסגנון נראה לעיתים אמיתי מדי ולעיתים קאמפי, כאשר לא ברור מה הייתה הכוונה.

הסיטוציה שבלב הסרט היא חלק מקסמו וגם חלק מן הבעיה: הסרט עוסק בפסיכולוג כושל (בגילומו של דיין עצמו) המחליט להשכיר למתאבדים את דירתו הממוקמת בקומה גבוהה. על פניו, נשמע רעיון בעל פונטציאל רב. אך הוא זקוק ליוצר מוכשר מאוד על מנת להצליח למקם אותו בעולם עם חוקיות הגיונית. ובניית עולם עם חוקיות, כמו גם בניית התפתחות עלילתית, לא תמיד הייתה הצד החזק של דיין. לא סתם אני פונה לתיאור העלילה בשלב מאוחר יחסית של הפוסט – אצל דיין היא תמיד משנית לדיאלוגים ולאווירה.

אך בכל זאת, מדובר לדעתי בגאון – וגאונות לא הולכת לאיבוד לגמרי. ד"ר פומרנץ הוא עדיין סרט מצחק מאוד בעיניי, עם כמה רגעים מבריקים באמת. הוא גם מסתיים בשיר שכתב דיין המושמע על רגע כתוביות הסיום. זהו שיר כן, כואב ומהורהר שמהווה אולי את השיא של הסרט. אני ממליץ לצופים לא למהר ולעזוב את האולם אלא לצפות בקרדיטים. וכן, בסופו של דבר אני גם ממליץ על הצפייה בסרט, למרות שלל המגרעות שלו. כי גאון או לא, אין לנו הרבה יוצרים כגון אסי דיין וכל סרט שלו הוא, לפחות עבורי – בגדר אירוע.