"מלחמת הכוכבים – פרק 1: אימת הפאנטום (תלת מימד)", סקירה

לפעמים יש הפתעות בחייו של מבקר קולנוע. אחד הדברים המבאסים היחידים במקצוע, הוא הסתכלות בדיעבד על המועד שבו התחלת לכתוב על סרטים. כלומר, בתור מי שעושה זאת רק מאז ספטמבר 2006, החמצתי הזדמנות לכתוב על המון סרטים שראיתי והערכתי בזמן אמת בסוף שנות התשעים והמחצית הראשונה של האלפיים. שנים בהן כבר הייתה לי דעה על כל סרט שראיתי, ושום מקום לפרסם בו אותה. אחד הפספוסים הגדולים שלי, הייתה הטרילוגיה החדשה של "מלחמת הכובבים", שהחלה ב-1999 עם "אימת הפאנטום" ("The Phantom Menace"). אבל רצה הגורל וג'ורג' לוקאס הוא חתיכת ממזר אובססיבי לגביי היצירה הקולנועית המשמעותית ביותר בקריירה שלו. כל-כך כפייתי עד כי החליט לשחרר מחדש את כל ששת הסרטים בגרסאות תלת-מימד. וכך יצא שאני דווקא כן יכול לכתוב את דעתי בזמן אמת. אבל למה דווקא על הסרט הזה? ואיך לא זכרתי שהוא כל-כך גרוע?

עד שלשום, חייתי באשליה שפרק 2, "מתקפת המשובטים" ("Attack of the Clones") הוא השפל של הסדרה, כאשר השלישי ("נקמת הסית'", או "Revange of the Sith") הוא ההצדקה האמיתית לקיומה, מבחינתי לפחות. אני מקווה שייצא לי לכתוב גם עליהם, וביתר פירוט – בבוא הזמן. בינתיים אתמקד בסרט, שעורך את הסיבוב הנוסף שלו בבתי הקולנוע, וחוגג בר-מצווה מאז עלה לראשונה לאקרנים והיה האכזבה של דור שלם. לגביי התלת-מימד, אני מוכרח להזהיר – לפחות במקרה של העיניים שלי, לא באמת בוצעה המרה ראויה שתצדיק את האפקט. ייתכן והמונח נמצא שם כנראה בשביל להפוך את השם הארוך מאוד של הסרט למחורז:

מלחמת הכוכבים, פרק אחד –
אימת הפאנטום, תלת מימד.

אנא מכם, עיזרו לסיים את הבית הראשון בשיר זה עם שתי שורות נוספות. השראה אולי תמצאו בסקירה המלאה שלי על הסרט חסר ההשראה הזה, כאן בהמשך.

את סדרת סרטי "מלחמת הכוכבים" נדמה שאין צורך להציג. הרי מאז בכורת הסרט הראשון בשנת 1977, השנה בה המושג "שובר קופות" הוגדר מחדש, היקום של "מלחמת הכוכבים" נטוע עמוק בתרבות. כל ילד שהוריו אפילו לא הכירו עדיין בסוף שנות השבעים, ודאי יודע לזהות את דארת' ויידר, מהנבלים הגדולים של הקולנוע. ג'ורג' לוקאס, יוצר המותג, עומל קשה מאוד כדי לא להשכיח אבירי הג'דיי וספינות החלל מן התודעה. בין אם אלה משחקי מחשב רבים מספור, סדרות אנימציה עם דמויות מ"מלחמת הכוכבים" או הוצאות דיגיטליות מחודשות – נדמה שהאיש אובססיבי ליצירה שלו ברמה כזו שעלולה להמאיס אותה על המעריצים. מצידם, האוהדים הנאמנים של הסרטים עושים כל שביכולתם כדי לשמר את מה שטוב בעיניהם. אחד השיאים העכשוויים הוא "Star Wars: Uncut”, פרוייקט אינטרנטי שצובר צפיות רבות ביוטיוב. מדובר בשחזור של הסרט המקורי בעזרת רבבות קטעים שצילמו מעריצים, אשר נערכו יחדיו ליצירת גרסה זהה לסרט המקורי מבחינת תוכן, אבל שונה לחלוטין במראה שלה.

אם כל זה לא מספיק, מגיע לוקאס בעצמו ומודיע כי בכל שנה ישוחרר אחד מששת הסרטים בגרסה תלת-מימדית. הספתח הוא "אימת הפאנטום", אשר מוצמדת לו התגית "פרק 1”, למרות שהיא נוטה לבלבל כל מי שאינו בקיא ברזי הסדרה. אז רק כדי לעשות סדר – העלילה של הסרט אכן מתרחשת בנקודה ההיסטורית-בדיונית המוקדמת ביותר ביקום של הסרטים, אך הסרט עצמו הופק רק ב-1999. במונחים של היום, זהו למעשה פריקוול. כאשר הוא יצא לאקרנים, הציפיות ממנו היו בלתי אפשריות. היה זה הסרט הבכור מתוך טרילוגיה, אשר מקדים טרילוגיה אהובה ואלמותית. במהלכו היו הצופים אמורים להכיר את אובי וואן קנובי בימי נעוריו כאביר ג'דיי מתחיל, ולפגוש באנאקין סקייווקר, ילדון בלונדיני צעיר שעתיד יום אחד להיות אימת היקום. כגודל הציפיה כך הייתה גדולה האכזבה מן הסרט וממשיכיו – כגודל היקום עצמו. מה שכמובן לא הפריע לסרטים להצליח עד מאוד מבחינה כלכלית ולאפשר ללוקאס להמשיך ולטבוח ביצירה שלו מדי שנה. כעת, הוא מנסה לוודא שגם הדור הנוכחי יגדל על ברכי הג'דיי החמימות של מאסטר יודה וחבריו. ואין דרך טובה יותר להוציא היום אנשים מביתם, כך סבורים בהוליווד, מאשר להבטיח להם משקפי תלת-מימד בכניסה לאולם. אז קבלו את "מלחמת הכוכבים – פרק 1: אימת האפנטום (תלת מימד)”, או "אימת הפאנטום 3D” בקיצור.

לפני זמן רב, בגלקסיה רחוקה רחוקה, שני אבירי ג'דיי נשלחו לנסות להשכין שלום בכוכב נאבו. קווי גון ג'ין (ליאם ניסן) ותלמידו הצעיר אובי וואן קנובי (יואן מקגרגור), לומדים שפדרציית הסחר מטילה מצור על הכוכב ועומדת לנסות לכבוש אותו. שורה של מהלכים פוליטיים לא נוחלים הצלחה והשניים נאלצים להימלט עם המלכה אמאדלה (נטלי פורטמן), שליטת הכוכב, אל פלנטה נידחת בשם טאטואין. שם הם פוגשים בילד בשם אנאקין סקייווקר (ג'ייק לויד), בו רואה קווי גון פוטנציאל גדול. כוחות אפלים מושכים בחוטים מאחורי הקלעים ולוחם מרושע בשם דארת' מול (ריי פארק) נשלח לעצור את צמד אבירי הג'דיי.

מדהים עד כמה שום דבר לא באמת עובד בסרט הזה, גם יותר מעשור לאחר שנעשה. הוא עדיין נאיבי מדי ולא סוחף מספיק והאורך שלו, 136 דקות, לחלוטין לא מוצדק כיוון שעיקר העלילה נסובה סביב דיבורים לא מרגשים במיוחד על פוליטיקה בין-גלקטית, שיותר מדי מזכירה פוליטיקה של כאן ועכשיו. רגעי האקשן שבו, אלה שעשו את הסדרה לשם דבר, בהחלט פחות עוצרי נשימה מאשר בסרטים העתיקים ממנו. למעשה, קצת לא נעים לומר זאת אבל "אימת הפאנטום" הספיק להתיישן. זאת בניגוד למקביל שלו בטרילוגיה, “מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה", אשר רק משתבח עם הזמן ובוודאי יקסום לנערים ונערות גם היום. סוד הקסם שלו הן הדמויות, שהרי העלילה תמיד פשוטה עד כדי גיחוך – על גיבורינו להיחלץ מסיטואציה כזו או אחרת, כדי לעבור לסיטואציה המלחיצה הבאה וכן הלאה. קרבות רבי משתתפים תמיד יוכנעו על-ידי אדם אחד שיורה ייריה בודדת בנקודת תורפה אחת ויחידה, וכל הדינמיקה מאוד צפויה אך חביבה. ההבדל נעוץ באכפתיות של הקהל לדמויות על המסך, וזהו מגבלתו הראשית של הסרט הזה.

אז צמד הרובוטים R2D2 ו-C3PO חמודים כפי שהיו, אבל היכן לוק סקייווקר, האן סולו, הנסיכה ליאה וצ'ובאקה כשצריך אותם? במקומם קיבלנו גרסה צעירה ואנמית של אובי וואן קנובי, לשעבר הג'דיי הכי מגניב ביקום (חוץ ממאסטר יודה, כמובן, שמתארח גם בסרט הנוכחי ) ואת המורה שלו, קווי גון – הג'דיי הכי זחוח שנראה על המסכים. בנוסף, עדיין קשה עד בלתי אפשרי לקבל את הילד כחול העיניים וטוב הלב בתור מי שיהפוך בעתיד לדארת' ויידר המאיים. אבל הצרה הכי גדולה מגיעה בדמות מי שהיה אמור להיות האתנחתא הקומית של הסרט – ג'אר ג'אר בינקס (אותו מדבב אחמד בסט). מי שנבחר לא פעם לדמות המעצבנת בתולדות הקולנוע שב ומצדיק את תוארו. כל רגע איתו הוא סבל אמיתי ושום בדיחה שלו לא פוגעת. העובדה שכעת הוא בתלת-מימד רק הופכת את הרצון לתפוס בצוואר הארוך והמצוייר שלו ולחנוק אותו עד שיסתום כבר, ליותר מוחשי.

בעניין התלת-מימד, אני מצטער מאוד לבשר שמדובר בבלוף אחד גדול ושמן. כאשר עלו כותרות הפתיחה המפורסמות, שמחתי עד מאוד על חוויה שנדמה ותהיה שונה מן המקור. טיסה בחלל האינסופי, או אנשים נלחמים בחרבות-אור לצלילי מוזיקה שהלחין ג'ון וויליאמס, נשמעו כמו רעיון טוב יותר בתלת. אלא שלאחר אותן כותרות אין כמעט זכר לאפקט הסטריאוסקופי. בתחילה חשבתי שהתרגלתי מהר מדי, אבל אז פשוט הסרתי את המשקפיים המיוחדים רק כדי להבחין שאין הרבה הבדל בתמונה, איתן או בלעדיהן. לאורך כל הסרט יש כל-כך מעט רגעים בהם האפקט מורגש או מהותי, עד כי אין ברירה אלא להכריז שתמורת 45 שקלים (לא כולל עמלה על הזמנת כרטיסים באינטרנט, או פופקורן ושתייה) תקבלו סרט לא-משהו מלפני 13 שנים – רק מעט כהה יותר מבעבר, בגלל המשקפיים. ואם לוקאס אכן מתכוון לשחרר לוקש כזה פעם בשנה, נאחל רק דבר אחד – שהכוח יהיה עימנו.

עדיף מתמונה של ג'אר ג'אר לסיום, לא?

הטקסט הנ"ל התפרסם באתר עכבר העיר אונליין.