"אשת הברזל", סקירה

בשנת 1982, סדרה קומית בריטית קומית בשם "The Comic Strip” שידרה פרק שבו מופק סרט הוליוודי על חייה של מרגרט תאצ'ר. לתפקיד של ראש הממשלה הכי שנויה במחלוקת בהיסטוריה האנגלו-סכסית, ליהקו הקומיקאים את מריל סטריפ. כלומר, השחקנית ג'ניפר סונדרס גילמה את דמותה-כביכול, כדי להשלים ולהמחיש את הבדיחה.

בשנת 2012 נעשה סרט רציני מעט יותר, למרות שהקונספט שלו זהה – מריל סטריפ, האמיתית הפעם, בתפקיד תאצ'ר. שמו הוא "אשת הברזל" ("The Iron Lady") והוא מגיע שלושים שנה אחרי בדיחה מוצלחת, אם כן מקורותיה הם ללא ספק מהות הקלישאה בהתגלמותה. אין ספק שמריל סטריפ יכולה לשחק כל דבר ואף לעשות זאת באופן מושלם. אבל ללהק אותה לתפקיד של דמות נשית חזקה זה כל-כך מתבקש עד כי קומיקאים משנות השמונים כבר חשבו עליו. האם הסרט הנוכחי יצליח להביא בכל זאת זווית רעננה, או לפחות מבדרת, על קורותיה של מגי ברחוב דאונינג 10? התשובה היא כן ולא.

אנו מלווים את מרגרט תאצ'ר בגילומה של סטריפ (ובצעירותה, של אלכסנדרה רואץ') בתחנות חשובות בחייה כאדם וכמנהיגה. החל מחייה האישיים עם דגש על מערכת היחסים עם בעלה, דניס (ג'ים ברודבנט בבגרותו, הארי לויד בשנים הצעירות יותר) וכלה בקריירה הפוליטית שלה. אנו עדים לפילוס דרכה אל בית הנבחרים, אשר לא כלל נבחרות מלבדה, התמודדותו בעולם של פוליטיקאים גברים ובחירתה לראשות הממשלה. במהלך העשור וקצת שבו חייתה בבית המפורסם אשר ברחוב דאונינג 10, משנת 1979 ועד 1990, נדמה שמשהו השתנה אצל מרגרט. ככל שהציבור הבריטי שנא אותה ביתר תשוקה, כך היא התכנסה עמוק יותר בעצמה והקשתה את עורפה יותר ויותר. בימיה המאוחרים, נראה כי היא מנסה להתמודד עם כל מה שלא השכילה לייחס לו חשיבות מספקת במהלך חייה.

"אשת הברזל" הוא מסוג הסרטים המתבררים כפחות או יותר מה שציפיתם מהם להיות. דרמה ביוגרפית סטנדרטית לחלוטין, בלי טיפת ברק או ייחוד מחד, אבל עם הרבה סגנון והתמקדות ברגעים קטנים ופרטיים דווקא על רקע מאורעות גדולים ומשמעותיים לציבור כולו. הפיכת האייקון לאשה בשר ודם. קצת "נאום המלך", קצת "המלכה" וההפתעה היחידה – הרבה מאוד "הזקנה מהמסדרון”. התסריטאית אבי מורגן (“בושה”) והבמאית פילידה לויד (“מאמא מיה!”) בחרו לספר את סיפורה של גברת הברזל מבעד לערפל הזמן. הסרט נפתח ולמעשה מתרחש כאשר דמותה של תאצ'ר מצויה בערוב ימיה, ומציג אותה כזקנה מבולבלת עם רגעים של צלילות מזהרת, אשר מהרהרת לאחור בעברה הסוער. ככזו היא מעוררת אמפטיה מיידית, אך ככל שהולך הסרט ומתקדם אנו עדים לדיוקן חומל אך מכוער למדי של הגברת.

נדמה כי הסרט מנסה להיות כמה שפחות שיפוטי כלפי הגיבורה שלו, ובמקרה הזה – טוב שכך. כל אזרח הממלכה המאוחדת כבר יגיע אל הסרט עם מטענים ודעות משלו לגביי תאצ'ר, ואין סיבה שהמצב יהיה שונה גם כאן אצלנו, במדינה שבה אדם נשפט קודם כל לפי הדעה הפוליטית שלו. אז אם להתייחס אליה אך ורק כאל דמות בסרט, ולא כאל ראש הממשלה שמוטטה/הצילה את כלכלת בריטניה, מדובר בגיבורת סרט שמאוד קשה ובעייתי להזדהות עימה או להבין אותה באמת. תאצ'ר של הסרט היא אשה מלאת אמביציה שתמיד הרגישה כי חובת ההוכחה עליה. אבל בדרך למעלה מסתבר שהיא דרסה כל מי שנקרה בדרכה. בין אם אלה בני משפחתה הקרובה, עוזרות הבית שלה בזקנתה או העם הבריטי כולו – לאף אחד מהם לא היה מקום בראשה וליבה של אשת הברזל עתירת האגו. נכון, כקשישה היא מכה על חטא וקשה לה להרפות מזכרו של בעלה. נכון, ישנם הרבה רגעים של אנושיות ושבריריות מצידה לאורך הסרט. אבל בסופו של דבר, נדמה שהיא מאותן דמויות קולנועיות שקיבלו בדיוק את מה שמגיע להן.

ממש כאן נכנסת לתמונה מריל סטריפ, מהשחקניות הבודדות היום בעולם שמצדיקות את מחיר הכרטיס של סרט שלם לבדן, אפילו אם היא תגלם מגהץ. ההופעה המוחצת של סטריפ לא מאפשרת להוריד את העיניים מן הדמות הכה בעייתית הזו, והעובדה שהיא מגלמת אותה בכמה וכמה תקופות חיים – מימיה הראשונים בפרלמנט ועד זקנתה המאוחרת – רק מעצימה את גודל ההישג. כמו במקרה של ג'וליה צ'יילד בסרט "ג'ולי וג'וליה" מלפני מספר שנים, סטריפ שוב מצליחה לברוא חיקוי שעולה על המקור באמינות שלו, ואף מכניסה כל-כך הרבה מעצמה אך תוך הדמות והופכת אותה לשלה. פשוט אין כמוה ותוכיח זאת המועמדות ה-17 שלה לאוסקר ב-34 השנים האחרונות, רקורד חסר תקדים או אפילו היגיון. האם השנה תהיה השנה שלה באוסקר? בכלל לא בטוח. האם מגיע לה פסלון? ודאי. במיוחד אם תשאלו את הבריטים שרואים בה פייבוריטית. אבל ייתכן ותהיה זו דווקא בת טיפוחיה של סטריפ, ויולה דייויס (“העזרה”), אשר תזכה על חשבונה. ואם זה יקרה, מדובר בחומר משובח עבור סרט שיופק בעוד כמה עשרות שנים, על חייה של סטריפ עצמה. סרט שכל קומיקאי בריטי יכול לנבא עוד בימינו, אבל שכבר מעכשיו אפשר לעקם את הפרצוף נוכח הליהוק, כל ליהוק שהוא, של שחקנית אחרת לתפקיד הראשי.