סקירה כפולה: "הילד עם האופניים" ו-"אלבטרוס"
1 בפברואר 2012 מאת אורון שמירלכאורה – שום קשר בין שני הסרטים מלבד העובדה ששניהם עלו לאקרנים בסוף השבוע שעבר. למעשה – הם מייצגים שני סוגים הפוכים של כתיבה עלילתית. ובשניהם יש אופניים! אין, הייתי צריך להיות בלש או חוקר פרטי. אבל אני בלוגר קולנוע, אז אתחיל עם הסרט שהאופניים אצלו כבר בכותרת.
הילד עם האופניים (Le gamin au vélo)
אני לא מבין את הסרטים של האחים דארדן. לא מבין למה כולם מתלהבים מהם, לא מבין מה אני אמור להרגיש, לא מבין למה אני מנסה להבין במקום להרגיש, לא מבין מה הם רוצים מחיי. הרבה אי הבנות, אשר צפו בערך בסדר הזה בכל פעם שצפיתי בסרט שלהם, והיו מעט מאוד פעמים כאלה. "הילד עם האופניים", סרטם החדש, לא שונה בהרבה במקרה שלי. אז אם אתם ממעריצי הדארדנים, אני מניח שתאהבו ואתם ממש לא צריכים אותי. אם אין לכן או לכם מושג מי אלה, המשיכו לקרוא.
זהו סיפורו של סיריל (תומא דורה), הילדון הג'ינג'י הקשוח בעולם. אבא שלו עבר דירה בלי להודיע לו וסיריל רוצה להיכנס אל ביתם הישן כדי להתאחד עם אופניו האהובות. הוא לא ייתן לשום דבר, בטח לא למשגיחים שלו בבית היתומים לעצור בעדו. לאורך הסרט סיריל ימצא שוב ושוב משימה חדשה שכזו וייצא להשיג את מטרתו בכל מחיר ובכל הכוח. בין אם זה לפגוש את אביו (ג'רמי רנייה), להמרות את פיה של ספרית אשר מנסה לאמץ אותו (ססיל דה פראנס) או פשוט להסתבך בצרות. מזמן לא ראיתי כל-כך הרבה הרס עצמי אצל ילד כה צעיר בקולנוע, לצד יכולת לקום על הרגליים לא משנה עוצמת המכה שספג.
אתם מוזמנים ומוזמנות לקרוא לי גוש קרח חסר לב, אבל הילד הזה הוא אחת הדמויות המעצבנות והאיומות שראיתי כבר שנים. כל מה שהוא קיבל כל-כך הגיע לו, עד כי לא יכולתי לרחם עליו ועל מר גורלו, למרות שחייו בהחלט טרגיים מספיק גם בלי האופי העיקש שלו. גם לא הבנתי בכלל את הדמות של אביו (הוא באמת חושב שילד זה משהו שזורקים כשנמאס?) או של האם המאמצת (מה היא רוצה מהפרחח הזה לעזאזל?). המניעים שלהם לא היו קיימים בעיניי.
אבל הדבר הכי מרגיז ומקומם בתסריט של ז'אן-פייר ולוק דארדן הוא גם סימן ההיכר של הקולנוענים – לערוך שינוי כפוי בעלילה בדיוק כל רבע שעה. מעבר לזה שהרוב נראה מאוד מאולץ, אותי אישית זה מנתק לגמרי מהסרט. אבל זו הסיבה שהם נחשבים לגאונים, אז מה אני מבין. בעיניי, חיתוך גס של הכיוון אליו התקדם הסרט עד עתה ומעבר לנתיב חדש כמה וכמה פעמים במהלך הסרט, זה לא רק מתיש אלא גם משעמם. כן, משעמם. ההיפך ממה שהאפקט הזה מנסה להשיג. הרי אם אני יודע שאין לי סיבה לעקוב אחרי העלילה, כי היא ממילא תשתנה עוד מעט, אז אני משתעמם ממש באותה מידה מאשר אם העלילה הייתה צפויה להחריד. ואם גם לא אכפת לי מאף אחת מהדמויות, ואני מצטער אבל לא אכפת לי מילד אגואיסט ואיזה קדושה מטעם עצמה – אז אין לי בכלל מה לעשות בסרט, לא?
אולם, הרי בכל זאת יש שם משהו. אני לא מוכן לפטור את הסרט, או הקריירה של האחים הבלגים, על ידי כיסוי הכל בגלימת המלך-הוא-עירום. יש איזה ניואנס, איזה עידון, איזו פריזמה שאני מרגיש שפספסתי. ולכן כתבתי את כל זה. אני אשמח לשמוע עוד דעות על הסרט, שלא עבד עליי ברמה כל-כך בסיסית של רצון לעקוב אחר העלילה או להבין את הדמויות – עד כי ברור לי שהבעיה לא אצלו. לטיפולכן וטיפולכם.
אלבטרוס (Albatross)
במקרה של "אלבטרוס" נראה לי שהכי מתאים יהיה לנסות לכתוב את המחשבות שלי בנקודות ולראות אם הן מתפתחות לפסקאות. הניחוש שלי הוא שרובן לא יעשו כן. זה מסוג הסרטים האלה שקל מדי לסכם במילה אחת. המילה שלי היא "חינני". והיא מתארת גם את הדמות הראשית, אמיליה, אותה מגלמת ג'סיקה בראון פינדלי ("Black Mirror"). הדמות הזו, של פרחה אנגליה עם ניצוצות אינטלקטואליים וסקס-אפיל משפריץ, היא שקובעת את הז'אנר בו מסתובב הסרט – דמות חדשה שנכנסת במפתיע אל חייה של משפחה מנומנמת ושגרתית ומחוללת בה סופה. האב (סבסטיאן קוך) נמשך אליה, האם (ג'וליה אורמונד) מקנאה בנעוריה, הבת המתבגרת (פליסיטי ג'ונס) מתנערת מהחנוניות שלה בעקבותיה ואפילו הבת הקטנה רוצה להיות כמוה. אבל היא, הגיבורה שלנו, בעצם מסתירה כאב גדול מתחת לכל ההתנהגות הקלילה וחסרת הדאגות שלה.
- זו הסיבה שכאשר מופיעה לראשונה הדמות של סבה של אמיליה (פיטר ווהן), רק חיכיתי כבר למילות החוכמה שלו. הן אכן הגיעו ואף העניקו לסרט את שמו.
- אגב, האלבטרוס כאן הוא מטאפורי. כמו שאין פיל ב"אלפנט" של גאס ואן סנט. יש הרבה ציפורים בסרט, רובן שחפים. האלבטרוס מגיע כחלק מאימרה בריטית וגם מקבל משמעות נוספת בסצינת הסיום של הסרט, אשר מוכיחה כי למעשה מדובר באחד מאותם סרטים העוסקים ביצירה ותהליך היצירה.
- ככזה, אני מוכרח להודות שהוא מאוד חסר השראה, לגמרי צפוי אבל גם אמין בצורה כמעט-מרגיזה. אסביר בעזרת דוגמה – כאשר דמות האב נדלקת על החברה הצעירה של בתו, לא יכולתי שלא לגלגל עיניים. אבל עוד באמצע הגלגול תפסתי את עצמי והבנתי שטיעון הנגד המנצח "ככה זה גברים", יכול לעבוד פה. אז כן, זו קלישאה, אבל הרי בכל קלישאה יש גרעין של אמת. וטיעונים מנצחים של התסריטאית טמזין רפן לגביי קווי-עלילה נוספים בתסריט, יכולים להיות "ככה זה אנשים" ולא יהיה לי שום דבר לטעון כנגד. כך שאני בהחלט מסכים שאפשר לבחור בקלישאות כדי להתקדם בעלילה או לפתח את התסריט. למה לעשות זאת במקום לנסות ליצור משהו מקורי או מרענן יותר – זו כבר שאלה אחרת.
- האם סבסטיאן קוך, המגלם את האב החשקן, שיחק סופר גרמני באופן כה משכנע ב"חיים של אחרים" עד כי זו הסיבה שהוא לוהק לתפקיד של סופר גרמני ב"אלבטרוס"?
- ומה הקטע עם הנדבך העלילתי הלא ברור לפיה שם משפחתה של הגיבורה הוא קונן דויל? זהו ללא ספק שם רב משמעות שקובע בעיניה את גורלה כסופרת לעתיד, אבל הוא נשמע מזוייף כבר בהתחלה, לפחות עבורי – תמיד חשבתי ששם משפחתו של יוצר שרלוק הולמס הוא דויל ושמו האמצעי הוא קונן…
- זה מסוג הסרטים האלה ששום תפנית עלילתית בו לא יכולה להפתיע, כי הרמזים המטרימים עליה מאוד מודגשים. אוותר על ספויילרים, ורק אגיד שלא מצאתי את עצמי כועס על הנחה שלי שהתגלתה כנכונה כעבור שעה של צפייה, להפתעתי. אולי המבטא הבריטי ריכך אותי.
- אגב, מי יודע איך מזהים סרט בריטי מאמריקאי, מלבד המבטא (נגיד, כשרואים אותו במיוט באמצע הלילה ורק קוראים כתוביות)? השיטה שלי היא לחפש אגביות כלפיי עירום. יש סצינה אחת מאוד לא משמעותית לעלילה במהלכה אמיליה קונה אלכוהול במכולת. המוכר הצעיר-עד-מאוד לא מאמין שהיא בגיל המתאים לשתיה. אז אמיליה השובבה מרימה את החולצה ושואלת אותו אם עכשיו היא נראית מבוגרת מספיק. בסרט אמריקאי (וגם בטריילר, אגב) התמונה תיחתך בגובה הכתפיים. בסרט בריטי אנחנו נראה הכל, נצחק קלות למראה פניו ותגובתו של המוכר ונמשיך הלאה בחיינו.
- להמשיך הלאה בחיינו זה משהו שנהדר לעשות בתום הצפייה בסרט. הוא לא משעמם ולא מבדר מדי, צפוי באופן נוח ונינוח, ובהחלט מחזיק 90 דקות חביבות ונחמדות.
- ויש בו את אחד הרפרנסים היותר מוצלחים ל"מלחמת הכוכבים" שראיתי לאחרונה.
- הבמאי הוא ניאל מקורמיק, ואני כותב זאת בלי קשר לכלום כי הבימוי שלו היה כה בלתי מורגש עד כי לא היה היכן לשרבב את שמו ברצף הכתיבה.
- אזהרה אחרונה לחובבי וחובבות נשים – תזהרו לא להתאהב קלות בג'ונס או בפינדלי. ואם זה קורה, הבחירה בין השתיים אומרת בעיניי לא מעט על אופיו של המתאהב/ת. מסתבר, שוב, שחנוניות הן הכי פרועות בסתר, בעוד פרחות מכל סוג הן בעצם נשמות אבודות. וזה הדבר הכי מדוייק וכנה מבחינת אבחנות שניתן לזקוף לזכותו של הסרט.
אני נאלץ, בכובד ראש, להסכים עם רוב דברייך על הסרט "אלבטרוס". ומדוע בכובד ראש? מכיוון שהסרט בהחלט עבד עלי… הנופים עוצרי נשימה (האי מאן בסקוטלנד), המוזיקה הקלילה והממלאת שמחה לאורך רוב הסרט, העלילה ההגיונית בהחלט ולא מעורפלת, וכמובן- שתי הכוכבות, ג'ונס ופינדלי (מאוחר יותר שבדקתי את גילה של פליסיטי ג'ונס, הבנתי שזה בסדר ואני רחוק מאוד מלהיות פדופיל, יש לנו סיכוי בגלגול הבא!). ולכן "בכובד ראש" אני מסכים עימך, אך זה בשום רגע לא מוריד לי מערכו, לפעמים עדיף יצירה פשוטה ולא מורכבת. סרט שעושה טוב, ולו רק ל-90 דקות.
דעתי על כל סרטי האחים דארדן ועל זה הנוכחי בפרט מאוד שונה. אני לא מרגיש כי המהלכים העלילתיים שלהם חדים מדי, כי אני כמעט ולא שם לב לתפניות בעלילה, יותר לשינוים בהתנהגות של הדמויות ואלו מתבצעים לא בסמוך לתפנית העלילתית, אלא בשלבים איטיים הרבה יותר. בחלק מהסרטים שלהם, כמו" הילד עם האופניים" הדבר נכון בעיקר לגבי הדמות הראשית, שאר הדמויות מתפקדות רוב הזמן בצורה פונקציונלית. האישה היא אידיאל של חסד וטיפול, בעוד האב הוא תמצית של חוסר אחריות וחוסר הבנה של העולם. אבל בכל זאת בכל סרט האחים דארדן מפתיעים אותי ברגעים קטנים – כאן מנהיג חבורת העבריינים מוצג לפתע באור אנושי כאשר הוא מטפל בקרובת משחפה נכה ומחקה דמות מסרטי אקשן אמריקאיים. האחים דארדן מציגים דמויות לא משכילות המונעות על ידי יצר אנושי מזוקק וכמעט מופשט, כאן זה הצורך להיות נאהב ולהיות שייך למשהו. מכיוון שכישורי הלחימה והמאבק של הילד טפחו בפנימה, חבורה אלימה הוא מקום שהוא יכול להרגיש עליו שייך יותר בקלות מאשר בתא המשפחתי האוהב שמציעה לו הספרית.
לגבי "אלבטרוס" אני הרבה יותר שלילי – יש משהו פלקטי ושגרתי במהלכים של התסריט שמנע ממני להתחבר וגרם לי להיות מודע לפגמים גם בהיבטים אחרים של הסרט. למרות שהשחקניות מוכשרות מאוד – אני במחנה של ג'ונס גם בגלל פרוייקטים אחרים. האי מן הוא לוקשיין נפלא.
ניב – האמת היא שלפני הסרט ערכתי תפילה קצרה, וביקשתי שהוא יהיה "לא גרוע". זה קצת מוזר להסביר את זה אבל לפעמים, כשהעבודה שלך היא לראות סרטים, יוצא לך להגיע לסרט בלי באמת לרצות לראות סרט כרגע… במצבי רוח שכאלה, סרט כמו "אלבטרוס" הוא אידיאלי בדיוק מהסיבות שתיארת. מאוד רציתי שהוא יעבוד לי ועליי. אז אני לגמרי מבין את "בכובד ראש" בהקשר של סרט קליל.
בהקשר למוזיקה, ממש שמחתי לשמוע סוף סוף "אדיטורז" בסרט! מאז האלבום הבכור שלהם חשבתי שיש בהם משהו שמאוד מתאים לקולנוע. אז מגניב שנמצא במאי חשב כמוני 🙂
עופר – אתה לא מרגיש שכל ההפתעות של הדארדנים… תלושות? על גבול הדאוס אקס מכינה. אני מדבר רק על הסרט הזה לצורך העניין, ונגיד שנבחר את הדמות של הנער העבריין. מאיפה הוא הגיע? מה הוא קשור? זה נראה להם הגיוני להנחית אותו באמצע הסרט מתי שבא להם ולשלוף אותו החוצה מתי שבא להם? שום דבר בהתנהגות שלו לא הפתיע אותי כי לא מצאתי אותו קשור לסרט. אם הוא היה מתברר כחייזר סגול שרוצה לגנוב את כל האופניים בכדור הארץ – לא הייתי מתפלא. במילים פשוטות, להפתיע כל הזמן זה קצת צפוי, לא?
אני לא מרגיש שיש בסרטים של הדארדנים הפתעות במובן הכללי, יש הפתעות הניואנסים, ברגעים של אנושיות ומשחק. הנער העבריין הגיע כי זה די טבעי שנער שיוצא ממוסד יתחבר עם הנוער הבעייתי – הוא נעלם מן הסרט לאחר שנעצר- זה הוסבר על ידי הדיאלוג ולא ממש היה רלוונטי ולכן גם לא ראו את זה.
טוב, אנחנו גולשים לספויילרים, אז בוא נפתור את זה בינינו באופן לא וירטואלי – אני מציע תחרות אכילת אגרולים.