"התמוטטות", סקירה

לפעמים מבקרי הקולנוע הטובים ביותר הם הצופים המזדמנים. אבחנות של אדם שאינו בהכרח אמון על צפייה ביותר מדי סרטים ובחינתם, יכולות להיות חותכות ואמיתיות יותר משל כל בעל מקצוע. רצה הגורל ובסיום ההקרנה של "התמוטטות" ("Margin Call") פלטה גברת מבוגרת את דעותיה באופן שנפל על אוזניי. היא טענה שלא לגמרי הבינה מה בעצם התחולל על המסך, או במה התעסקו הדמויות לאורך 107 הדקות של הסרט. אולם, היא בהחלט הזדהתה עם עובד ותיק ששומר על כבודו כאשר מבקשים ממנו לפנות את משרדו, התרגשה מהיושרה של אדם המנסה לעשות את הדבר הנכון ובחרה צדדים בכל דו קרב מילולי שהתנהל בסרט, למרות שהדיאלוגים היו חסרי היגיון עבורה. האבחנה לפיה "התמוטטות" הוא סרט שעובד אינסטנקטיבית על הצופה, אשר לא מבין את הנאמר אבל חש את המתרחש, היא מדוייקת מאין כמוה. כך שכל מה שנותר למבקר לעשות הוא לשאול בקול רם וברור – מה הטעם לעשות סרט טוב שאף אחד לא מבין מה לעזאזל קורה בו?

טוב, לא אף אחד. מי שקצת בקיא בתולדות המשבר הכלכלי האחרון בארה"ב, או מתמחה בפיננסים בחייו המקצועיים, יישאב פנימה אל עולם הגרפים והמספרים מיד בפתיחה. אבל מי שמילים כמו "תשואה" או חישובים מתמטיים ארוכים בעיקר נוסכים בו תחושת נמנום נעימה, עלול ללכת לאיבוד כבר אחרי מספר דקות ולא למצוא את דרכו חזרה לעולם. העצה שלי, בתור מי שהשתעמם עד אובדן הכרה קל, היא לעשות כמו הגברת ההיא ופשוט להקשיב לתחושות שלכם באשר למתרחש על המסך. אחרת, תמצאו את עצמכם מתפללים שרואה החשבון שלכם יופיע לפתע כג'יני במושב שלצידכם ויפרש עבורכם את הדרמה משל היה אב המבאר לבנו הפעוט את עלילת הסרט הלא-מדובב בו הם צופים.

העלילה של "התמוטטות", אם הבנתי נכון, מתנהלת במשרדי בנק השקעות ענקי, בלילה שלפני פרוץ המשבר הכלכלי הגדול הנוכחי, אשר פקד את ארצות הברית בשנת 2008. זה מתחיל בסשן פיטורים אכזרי אך שגרתי, במהלכו בוס גדול למדי (סטנלי טוצ'י) הולך הביתה אחרי 19 שנים של בהייה בטבלאות אקסל. בדרך החוצה, הוא מפקיד דיסק-און-קי גורלי בידי אחד מפקודיו הנאמנים (זאכרי קווינטו) ומזהיר אותו מפני התוכן. גיבורנו נשאר שעות נוספות כדי לפענח את המידע ומגלה משהו אשר מזעזע את עולמו. הוא קורא לבוס שלו (פול בטאני) ולחברו לתפקיד (פן בדג'לי) לשוב אל המשרדים בשעה מגוחכת. גם הם נדהמים כאשר הם מביטים במסך המרצד. הבוס קורה לבוס שלו (קווין ספייסי), שמתחרפן אף הוא וקורה לבוס שלו (סיימון בייקר) ולמישהי חשובה מאוד (דמי מור), עד שהעניין מגיע עד המנהל הכל-יכול של הפירמה (ג'רמי איירונס). כולם מרגישים את האדמה רועדת מתחת לרגליהם, יודעים שסוף העולם שלהם קרב, מרחמים על האנשים הקטנים שיקומו מחר בבוקר ליום הראשון של הקטסטרופה. אבל לרגע אחד, אפילו לא לשניה, עוצרים כדי להסביר לצופים בהם את הסיבה להיסטריה. לתרגם את האירוע המחולל, את השטן הזה שכולנו צריכים לפחד ממנו. ואולי בעצם זו כל הפואנטה.

סרט הביכורים של ג'יי.סי. צ'נדור כל הזמן עושה רושם שהוא כן מנסה לפרש את עצמו. יותר מפעם אחת פונה דמות אחת אל חברתה ומבקשת אותה להסביר לה במילים פשוטות מה בעצם הולך פה. בפעם השניה בה חמשת המשפטים שהוצגו כ"הסבר" לא נשמעו לי כמו שום דבר שאני מכיר, נאלצתי להמציא אחד, על פי אותן אינטואיציות שדיברנו עליהן קודם. אז מה שקרה הוא שהכסף לא התנהג כמו שציפו ממנו. שהבורסה היא משחק של גדולים אמנם, אבל זה לא הופך אותה לפחות דמיונית או וירטואלית. שהעשירים הם עשירים בזכות הגישה שלהם לכסף, ולכן הם תמיד יישארו כאלה, גם כאשר הכסף מאבד מערכו. שבסופו של דבר, ימי משבר או פריחה, האיש האמיד יאכל את הסטייק שלו בקומה האחרונה של מגדל גבוה, בעוד הפועל הפשוט יתעורר קרוב יותר אל הקרקע ואז יצעד עליה לעבודה שהוא יודע שלעולם לא תכניס לו מספיק כסף כדי להתקדם. ואם אלה החדשות הגדולות אשר לשמן התכנסו והשתעממנו כאן במשך שעה ושלושת רבעי – חוסר הטעם הכללי רק מתגבר.

עם זאת, אי אפשר לקחת מהסרט את העובדה שהוא עשוי כהלכה. המהלכים התסריטאיים מוכרים מספיק כדי שיהיה ניתן להבינם גם בלי לתפוס את מהות הדיאלוגים. הבנייה ההדרגתית חושפת בפנינו עוד בוס ועוד בוס, מעמידה את זה הקודם באור מעט יותר חיובי. למרות שכולם חארות, איך שלא מסתכלים על זה. וכל הדמויות פשוט כתובות ומשוחקות למופת. דוגמה אחת היא החוט המקשר בין כולן, המתבהר סופית בתום הסרט, כאשר נדמה שכל הדמויות עבדו בעברן בג'וב גשמי יותר. אחד היה מהנדס טילים, אחד מתכנן גשרים וכולם התפרנסו ממשהו שעשוי להועיל ולקדם את החברה בה הם חיים. דמותו של קווין ספייסי אומרת בשלב מסויים: "בעבר אולי קדחתי חורים למחייתי, אבל לפחות נשאר אחריי משהו בסוג עבודה שכזה", רומזת שוב לאבסורד של הוירטאוליות הלכלכלית בה מתנהל העולם. אז מדוע עזבו גיבורינו את משרותיהם הקודמות? כולם, פה אחד, משיבים שהתגמול הכספי רב יותר בעיסוקם הנוכחי. וזהו אולי סיפורה של אמריקה כחברה במשבר כלכלי, כאומה שבה עשיית כסף אך ורק לשם עשיית כסף נחשבת לערך נעלה יותר מאשר תרומה חברתית או סביבתית.

צוות לא שגרתי באיכותו של שחקנים ושחקניות מפיח חיים בדמויות המעולות. הקאסט כמו מתחרה בינו לבין עצמו מי יתעלה על חברו בסצינה הבאה. מרשימים במיוחד הם בטאני בדמות הכי רב-פרצופית אך גם הכי מעוררת הזדהות בסרט, טוצ'י בתפקיד קטן-גדול, ספייסי שחוזר לגדולתו עם טיפוס שמחכים למעידה שלו ממש כפי שרוצים בהצלחתו וגם ג'רמי איירונס שקורע מצחוק ומטיל מורא בעת ובעונה אחת. דואליות היא שם המשחק, כאשר מאחור משתרכים קווינטו, בדג'לי ומור, שמעט מאכזבים יחסית לעמיתיהם. אך השורה התחתונה נשארת בעינה – רוצים להפיק הנאה מהסרט הזה? נסו אחד משניים: קראו מספיק ערכים בויקיפדיה על המשבר הכלכלי, או ותרו על הניסיון להבין ופשוט היסחפו עם הדרמה. כלומר, דמיינו שהסרט דובר סינית, אך זיכרו שקולנוע הוא שפה אוניברסלית.

הטקסט הנ"ל פורסם בעכבר העיר אונליין