"השבוע שלי עם מרילין" – השחקניות

פוסט זה אינו סקירה על הסרט החדש השבוע שלי עם מרילין (My Week With Marilyn) – סרט שכבר כתבתי עליו כמה מילים. הוא יותר פוסט על הסיבה שבגללה אני לא יכול שלא להינות מן הסרט – מופיעות בו שתיים מן השחקניות האהובות עלי. שתי שחקניות שזוכות להכרה לא רק על ידי. האחת היא הדוגמא הראשונה שעולה בראש של רוב האנשים כאשר מבקשים מהם לציין כוכבת קולנוע קלאסית, השנייה היא אחת השחקניות המוערכות של דורנו. שתיהן מאוד שונות באישיות הקולנועית שלהן, שתיהן מרתקות בכל תפקיד בו חזיתי בהן – במקביל לשמירה על אישיות אחידה שעוברת בכל סרטים.

אגב, לכל אחת אישיות שונה מאוד ואחד מן ההיבטים המעניינים של הסרט החדש הוא נקודת ההשקה בין השתיים, הדברים אשר מוקרנים גם ממרילין מונרו וגם ממישל וויליאמס. הדברים הללו עוברים למרות שמישל וויליאמס לא נראית ממש דומה למרילין מונרו (בפנים. מבנה הגוף בכלל שונה לחלוטין). אולי זה מפני שהסרט עוסק גם בהערצה – ואני ללא ספק מעריץ את שתי הנשים הללו.

נתחיל בניסיון להגדיר את מרילין מונרו, אחת מן הכוכבות שנכתב עליה הכי הרבה אך עדיין נותרה אחת מן המיסתוריות שבהן. קשה לי חשוב על הקריירה של מונרו במנותק מן העשור בו היא הפכה לכוכבת – שנות החמישים (היא שיחקה בתפקידים קטנים בסוף שנות הארבעים והשלימה סרט ושליש בשנות הששים), כנראה העשור המוזר ויוצא הדופן ביותר בתולדות הוליווד. שיטת האולפנים הקלאסית התחילה לקרוס, שחקנים (או יותר נכון, הסוכנים שלהם) צברו יותר כוח ומנהלי האולפנים כבר לא לגמרי ידעו מה עובד. הפופולאריות של הקולנוע ירדה מסיבות שונות ו-ועדת מקארתי פגמה בתחושה שיש בהוליווד אחידות פוליטית.

אולם, עדיין נוצרו בהוליווד סרטים לא פחות טובים ובטח שלא פחות מסקרנים משנוצרו בתקופה הקלאסית. הבמאים הגדולים ביותר – היצ'קוק, פורד, הוקס ו-וויילדר הגיעו לשיאם בעשור הזה (האחרונים שבהם עבדו פעמיים עם מונרו). כשרונות יוצאי דופן כגון ניקולס ריי, אנתוני מאן, דאגלאס סירק ופרנק טאשלין דחפו את השפה ההוליוודית למקומות מוקצנים בהם היא טרם הייתה. הצנזורה כלפי ייצוגי מין ואלימות החלה להתרופף, אבל הייתה רחוקה מלהיעלם. באירופה כבר החל להיווצר קולנוע מודרני – אך השינוי הדרסטי של הגל החדש טרם התרחש והוליווד לא ממש ידעה אם ואיך להגיב לסרטים מוכרים יותר. בנוסף, הטלוויזיה התגלתה כתחרות והוליווד הייתה זקוקה לכלי נשק שאין על המסך הקטן. ומרילין מונרו הייתה אחד מכלי הנשק היעילים ביותר.

סוג של מיניות כמו שהציגה מונרו לא היה אפשרי בשום עשור אחר. זו הייתה מצד אחד מיניות משוחררת מאוד ומודעת לעצמה, אך באותה מידה ובאותו זמן הייתה בה תמימות ילדותית וסוג של ניקיון מוסרי. היו סמלי מין לפני מרילין מונרו – ג'ין הארלו הייתה אחת מן הדוגמאות הבולטות ביותר (וכמו מונרו, גם הארלו מתה בגיל צעיר אחרי מספר בעלים גבוה). אבל מונרו הייתה קיצונית יותר – היא נתנה תחושה שלא איכפת לה שגברים יסתכלו עליה כטיפשה ומינית בעוד שברבים מתפקידיה הדמות שלה התגלתה כחכמה. בהיבט נוסף, בעידן בו הייצוג המקובל בקולנוע של אישה מינית היה הפאם פאטל ההופכת את הגבר לקורבן, מונרו לרוב גילמה אישה לא מסוכנת, המוכנה להקריב ולהעניק מעצמה, לא רק מבחינה מינית.

והיה במונרו הרבה יותר מרק מין – היא הייתה אחת מן השחקניות עם התזמון הקומי המושלם ביותר בתולדות הקולנוע. היא שלטה בקול שלה בצורה מוחלטת, גם בשירה וגם בדיבור. היא אף הייתה מסוגלת להעביר רגשות והתרחשות רק בשפת גוף. הדבר הזה בולט במיוחד בסרט שעלילת השבוע שלי עם מרילין עוסקת בהפקתו – הנסיך ונערת השעשועים (The Prince and the Showgirl). זהו סרט רצוף בבעיות – החל מתסריט באנלי וחלש, בעיות הפקה וחוסר נחת שמפגין השחקן/במאי לורנס אוליבייה בחלקים מן הסרט – אבל הוא עדיין סרט מענג למדי אך ורק בזכות מרילין מונרו. בעזרת הבעות הפנים שלה והדרך בה היא מזיזה את גופה היא משכילה לייצר בחן דמות המשחקת עצמה תמימה אבל בסופו של דבר מצליחה בחוכמה לשנות את השקפת העולם של גבר רב עוצמה, אשר ראה בה הזדמנות לבילוי מיני נטול עקבות. מונרו נראית לא פעם מצחיקה ומפתה בו זמנית, אולם לאחר בחינת הסרט כולו מגלים כי העיקר היה דווקא חשיפת העצב הייאוש של הדמות שלה. עצב וייאוש הם חלק בלתי נפרד מכל דמות אשר גילמה מונרו, לא משנה כמה חן והומור היה בתפקיד. עוד על הסרט הזה ועל אישיותה של מונרו בכתבה מרתקת של אבנר שביט בוואלה!.

אמירה נפוצה ומואד לא מדוייקת היא שמונרו הפכה לכוכבת למרות ששיחקה בעיקר בסרטים לא טובים. פרנסואה טריפו למשל חטא באמירה הזו בספר השיחות שלו עם היצ'קוק. הסרטים שלה אולי לא התקבלו היטב בזמן אמת, אבל מבט לאחור מראה כי דווקא הנסיך ונערת השעשועים הוא היוצא דופן בקריירה שלה – רוב הסרטים שלה היו נפלאים, חלקם היו נזכרים בתולדות הקולנוע גם בלי קשר אליה. היה את ניאגרה (Niagara) פילם נואר צבעוני עם דמויות נפלאות שביים הנרי התאווי. שני הסרטים עם וויילדר, שהשני שבהם, חמים וטעים (Some Like it Hot) נבחר לקומדיה הגדולה בכל הזמנים לא פעם. גברים מעדיפים בלונדיניות (Gentlemen Prefer Blondes) הוא אחד הסרטים המוזיקלים החכמים והטובים ביותר ו-There's No Business Like Show Business אינו נופל ממנו בהרבה. תחנת אוטובוס (Bus Stop) ובעיקר יוצאי הדופן (The Misfits) מראים שגם בתפקידים דרמטים ברובם, מונרו כובשת את המסך ומרטיטה את הלב. אם יש רגע אחד שנחרת בזיכרון בהשבוע שלי עם מרילין זה הרגע בו אוליבייה הגדול, לאחר ויכוחים אינסופיים עם מונרו, מביט בהופעתה על המסך ומכיר כי את ההבנה שיש לה לגביי משחק מול מצלמה, הוא – גדול שחקני בריטניה – לעולם לא יצליח ללמוד.

להיות כוכב גדול ולהיות שחקן גדול אלו שני דברים שונים מאוד. אבל על מנת להיות כוכב גדול באמת, דרושה גם יכולת משחק יוצאת מגדר הרגיל. היו גם כוכבים שלא היו שחקנים טובים, אבל השמות הגדולים באמת ניחנו בכישרון טבעי גדול בהרבה ממה שהם מקבלים עליו קרדיט. בתקופה הקלאסית, שמונרו היא אחת מן הנציגות האחרונות שלה, הכוכב שיחק לא רק בסרטים, אלא גם בחייו הפרטיים. הוא היה דימוי של זוהר, של אישיות אשר לא בהכרח הייתה שלו. הוא היה צריך לשמר אותה ולהמציא אותה מחדש בכל פעם שהוא נכח מול מצלמה לא רק בסרטים, אלא גם במסיבות, ראיונות או כל אירוע אשר היה בו צלם מטעם העיתונאים או האולפנים. כיום כבר אין כוכבים המפגינים מסירות כזו ואולי לכן גם כמעט ואין כוכבים אשר שמם על כרזת הסרט פירושו הצלחה כלכלית מובטחת. מונרו היא כוכבת שעלתה לגדולה בעידן בו שיטת האולפנים – ואיתה גם שיטת הכוכבים – התחילה לגסוס. מעבר למיניות ששידרה ולאיכויות המשחק שלה, עצם הצפייה בה כרוכה בגעגועים לסוג קולנוע שהיה אבוד גם בסרטים בהם שיחקה. לכן זה רק סמלי שאחד מן התפקידים הראשונים בהם גנבה את ההצגה למרות זמן מסך קצר היה בסרט הכל אודות חווה (All About Eve) שעסק במידה רבה בעולם של שחקנית/כוכבת ההולכת לאיבוד.

היום אולי אין כוכבות שמבטיחות הצלחה כלכלית של סרט, אולם יש שחקניות כמו מישל וויליאמס. שחקנית אשר דומה כי היא לא רוצה להיות כוכבת וייתכן שהיא באמת אינה כזו. הסרטים שלה לא שוברים קופות, רבים מהם ידועים רק לחובבי קולנוע איכותי ועל חלקם שמעתי לראשונה תוך כדי הכנת פוסט זה. בכל זאת, דומה כי עצם הנוכחות של ווילאימס בקאסט מקנה לסרט הצלחה בקרב המבקרים (או לפחות חלקם) ואולי אף מהווה סוג של חותמת איכות. וויליאמס לא הופיעה באף שובר קופות – אבל גם לא באף סרט מביך במיוחד. היא כן הופיעה בכמה סרטים שנויים במחלוקת, אבל דומה כי ההשתפות בהם רק תרמה לדימוי שלה לא רק כשחקנית יפה, אלא גם כשחקנית בלתי מתפשרת, הבוחרת פרוייקטים מאתגרים ואמנותיים ולא הולכת על בטוח. אם אצל מונרו העצב היה נוכח בכל התפקידים בצורה מרומזת המתגלה רק בדיעבד, אצל וויליאמס העצב הוא בחזית המשחק, אבל הוא בא בשילוב עם תחושה של אינטילגנציה גבוהה, בעיקר אינטילגנציה רגשית. אין דרך בעזרתה אפשר לתאר או להסביר את האופן בו השחקנית מעבירה תחושה זו, אך היא עוברת, יחד עם תחושה משלימה וסותרת של פשטות וצניעות.

וויליאמס הצליחה להעביר את האיכויות הללו כבר מן התפקיד בו פרצה לתודעה – תפקיד שהוא כנראה עדיין התפקיד המזוהה איתה ביותר. לא מדובר בסרט פסטיבלים או מועמד לאוסקר, אלא בסדרה מלודרמטית לבני הנעורים. הנחת המוצא בעונה הראשונה של דוסון קריק (Dawson's Creek) הייתה פשוטה למדי: דוסון, נער חובב קולנוע המנהל מערכת יחסים אפלטונית עם ידידתו ג'ואי (שרוצה הרבה יותר מזה) מתאהב בג'ן, נערה סקסית שבאה מניו יורק. בגיל 18 בלבד וויליאמס הביאה לתפקיד של ג'ן לא רק יופי חיצוני כנדרש מן התסריט, אלא גם סוג של עצבות (טוב, גם לה יש סיפור רקע סבוך) וייאוש, הנוכח גם בסצנות שהיא שמחה. יותר מכך, היא תיפקדה כדמות תומכת במובן השלם ביותר של המילה – היא תמכה נפשית בכל הדמויות האחרות, לעיתים רק במבט, תמיד באופן שמעשיר את התסריט. היא נראתה כדמות החכמה והשקולה ביותר בסדרה שנדמה לפרקים כי האיי-קיו הממוצע של הדמויות שלה נמצא בסביבות ה-200.

בכל מקרה, הדמות של ג'ן לא הפכה לדמות של היפה והנחשקת כפי שניתן היה לצפות, אלא לדמות המסמלת את הפן האיכותי, הפן המעט אבוד. אין זה מקרה כי הפרק האחרון של הסדרה נסוב ברובו סביב דמותה באופן המציג אותה כאבודה, ובמקביל כמי שעוזרת לחיי האחרים. אפשר לומר במידה מסויימת כי כל האיכויות הדרמטיות של וויליאמס נכחו כבר בדמות זאת. אגב, למרות שקל ללעוג לסדרה כיום, אני חייב לציין כי לפחות העונה הראשונה שלה מעולה, בעיקר בכל הקשור למודעות עצמית ואיזכורים קולנועיים שהם יותר מציטוט או מחווה.

המבחן הגדול של שחקנית צעירה הזוכה להצלחה בגיל מאוד מוקדם הוא היכולת למנף את ההצלחה שיצרה עם דמות אחת לקריירה הממשיכה דמות זו, לצד הצורך המובן לצאת מן הדמות הזו ולגלם דמויות אחרות. התפקיד הראשון שלה לאחר הצלחת הסדרה היה בקומדיה Dick בו גילמה נערה לא מבריקה במיוחד שיחד עם חברתה הופכת למעשה ל"גרון עמוק" החושף את פרשת ווטרגייט. זהו סרט משעשע ונטול יומרות והוא עובד לא רע – אבל הוא רחוק מלהיות מבריק. וויליאמס מגלמת את התפקיד שלה בחן, אך מעט מדי מן האישיות שלה עוברת.

ב-2001 וויליאמס נסעה לאנגליה עבור תפקידה הקולנועי הזכור הראשון, גם אם מדובר בסרט לא מוערך דיו בשם Me Without You. זוהי דרמה העוקבת אחר מערכת יחסים נצלנית בין שתי חברות מגיל הנעורים אל תוך שנות השלושים לחייהן. וויליאמס מגלמת בה את החנונית שחברתה הפרועה מנצלת, תוך כדי הריסת חייה. התפקיד דרש מוויליאמס מבטא בריטי ובעיקר הקצנה של התכונות שהראתה בטלוויזיה. התוצאה הייתה דמות בוגרת יותר שדי מצילה את הסרט מבאנליות מסויימת הקיימת בתסריט.

עוד בטרם ירדה דוסון קריק, וויליאמס החלה לצבור הערכה אמנותית שלא ניתן להשיג בסדרה לבני הנעורים, דרך השתתפות בדרמות עצמאיות מוערכת כגון אנשי התחנה (The Station Agent) וגיבורים דמיוניים (Imaginary Heroes). ב-2004 הבמאי הגדול וים ונדרס כבר בנה סביב דמותה את הסרט Land of Plenty אחד מן הסרטים המאוחרים היותר טובים של הבמאי וגם התמודדות מורכבת מוקדמת יחסית עם אירועי ה-11 בספטמבר. וויליאמס נכחה בכל הסצנות בסרט, בעיקר כשומעת תמימה יחסית, המנסה להכיל את העולם המורכב והקשה הנחשף בפניה, למרות שראתה הרבה בחיים גם בגילה הצעיר.

ב-2005 היא זכתה לחשיפה הגדולה ביותר שלה – הר ברוקבק (Brockback Mountain) היה אחד מן הסרטים הכי מדוברים של השנה. וויליאמס גילמה בו דמות דומה לאלו שגילמה בעבר – אישה פאסיבית, הסובלת בנישואה אך עדיין רוב הזמן תומכת בבעלה. והיא עשתה זאת מספיק טוב על מנת לקבל מועמדות ראשונה לאוסקר. הסרט גם הפך אותה לאייטם רכילותי, משום שהיא ניהלה רומן עם כוכב הסרט, הית' לדג'ר, נולדה להם בת והאירוסין שלהם הסתיימו לפני החתונה. הכרה ציבורית זו הייתה אמורה לסלול לוויליאמס אופציה לתפקידים גדולים יותר. אבל היא פנתה שוב לקולנוע העצמאי, לא פעם לתפקידי משנה.

היא כן נשאה על גבה שני סרטים של היוצרת הייחודית והלא-מסחרית קלי רייכארדט, גילמה דמות נפלאה בסינקדוכה ניו יורק (Synecdoche New York) של צ'ארלי קאופמן ובשנה שעברה הגיעה לסוג של שיא עם דרמת היחסים בלו ולנטיין (Blue Valentine), בה גילמה דמות אשר מסכימה להתחתן לא מתוך אהבה ובסופו של דבר מחליטה לפרק את משפחתה, תוך כדי כמות רבה של סצנות טעונות. התפקיד הזה העניק לה מועמדות שנייה לאוסקר, בשנה צפופה בקטגוריית השחקניות ועל סרט שבגלל הגבלת גיל לא הרבה אנשים צפו בו בארה"ב.

בכלל, דומה כי לא הרבה אנשים צופים ברבים מן הסרטים של וויליאמס, אבל עבור רבים היא השחקנית שנשארת בראש ובלב גם אחרי הסרט. יש לה יכולת נדירה להקרין לא רק חוכמה, נכונות לסבול והקרבה למען הזולת, אלא גם טוב לב ואופטימות למרות הייאוש. וויליאמס היא כוכבת קולנוע המתאימה לאינטלקטואלים מדוכאים. היא לאו דווקא מייצרת זוהר להמונים נוסח מרילין מונרו.

מישל וויליאמס בימי "דוסון קריק"

דווקא משום כך, השילוב שלהן יחד מרתק. לוויליאמס יש את מה שמונרו ניסתה להשיג – הערכה ביקורתית, תווית של סרטי איכות ותסריטים מורכבים רבים המוצעים לה. מצד שני, וויליאמס היא אולי השחקנית הטובה של דורנו (בכל אופן, אני סבור שהיא לא רחוקה מכך) אבל היא לעולם לא תייצר את הזוהר הפלאי שיצרה מונרו כל פעם שפניה פגשו במצלמה. ההישג המוזר של וויליאמס בהשבוע שלי עם מרילין הינו בכך שמבלי להיות ממש זוהרת, היא מצילחה לגלם את הזוהר על המסך. שלא לדבר על להעביר את הצדדים הפגיעים באישיותה של מונרו – בשביל להעביר עצב וייאוש וויליאמס רק צריכה להסתכל למצלמה. היא עושה זאת נהדר, בייחוד כשהיא מחייכת. זה לא שוויליאמס בהכרח מפגינה תמיד עצבות, חוכמה, פשטות או כל רגש/אופי אחר. יש לציין כי למרות שוויליאמס פונה לקהל משכיל, לרוב היא מגלמת דמויות בעלות חוכמת חיים אך לא בעלות השכלה גבוהה.

בסופו של דבר, השילוב בין השחקניות עובד כי כמו שהדבר נכון לגבי כוכבים רבים, הבסיס לדימוי הציבורי מבוסס על רובד נסתר הנחשף בחלקו בסיומי הסרטים. מונרו המינית והתמימה היא למעשה אישה פגיעה מאוד, רגישה ובעלת חוכמת רחוב שעולה לפעמים על כישורי החשיבה של פרופסורים ונסיכים. מישל וויליאמס מציגה חוכמה ומראית עין של הבנה של העולם, אך אז מתגלה כחלשה וזקוקה לעזרה. היא גם מציגה עצבות, אך בשיאיה היא גם יודעת להראות נפלא שמחת חיים ומיניות. לכן, השבוע שלי עם מרילין הוא סרט שחווית הצפייה בו גדולה מן היצירה עצמה. אולי בלי כוונה, הסרט הוא עיסוק נרחב במושג הכוכבות והיחס בין הכוכב לקהל. הדבר נכון גם לגבי הדרך בה קנת' בראנה מגלם את לורנס אוליבייה, גם אם נושא זה לא מפותח דיו בסרט.