מהדורת שבת: 7 בינואר 2012

מכיוון שבשבוע שעבר לא התייצבנו כאן כהרגלנו לסיכום שבועי, קבלו הפעם מהדורה כפולה וגדושת מטעמים. בין היתר: שמות עבריים שיוציאו אתכם משלווה, בחירות מעניינות של ספריית הקונגרס, אוסקרים, קן ראסל וכל חיפושי הגוגל המובחרים ביותר שהובילו הנה גולשים בזמן האחרון. קיפצו פנימה.

אורון

אני פותח עם עניין לא מאוד נעים. בשבוע החולף יצא לי יותר מפעם אחת למחוק תגובות שלא עמדו בכללים הבסיסיים של נימוס או שפה, המתבקשים בבלוג זה. אני לא נהנה מזה ולא אוהב את התחושה הזו, אז אני שב ומבקש מהמגיבים לקרוא את שכתבו לפני שהם מפציצים. עמוד מסודר יעלה בקרוב. בינתיים, פתחתי עמוד חדש שנקרא "שאלה נפוצה", על משקל שאלות נפוצות (FAQ) כמקובל. ככה שבפעם הבאה שמישהו שואל אותי למה כתוב אצלנו "חיפוס" במקום "חיפוש", אוכל פשוט להפנות או לשם.

עוד קצת ענייני בלוג – לכבוד סיום השנה האזרחית שלחו החבר'ה מוורדפרס, הפלטפורמה המארחת שלנו, כמה נתונים מעניינים. את רובם ככולם ידענו ואנו חולקים אותם עימכם מדי פעם, אבל אני מודה שהייתי בשוק מוחלט נוכח התפלגות המדינות מהם באים הקוראים שלנו. נתח מסיבי מארה"ב, אירופה ואפילו ברזיל וארגנטינה לא לגמרי הפתיע אותי, אבל… שלום לקוראינו המרובים בניגריה! האם הכל אצלכם ג'ננה בסוואנה?

אפרופו סיכומי שנה, אני מקווה שלא פסחתם על שום פוסט שלנו מהשבועיים האחרונים. ואולי כעת זה גם הזמן לפרגן לבלוגים אחרים. יאיר רוה בחר בסינמסקופ את "עץ החיים"+"אומץ אמיתי" כסרט השנה שלו. וגם, כמו תמיד, ליקט את הפריימים האהובים עליו מסרטי השנה לפוסט מרהיב. דורון פישלר הפתיע אפילו את עצמו בבחירה שלו וכעת מתקיים באתר עין הדג סקר סרט השנה של הגולשים. אני הצבעתי ל-"דרייב". האוזן השלישית הוציאה גיליון מיוחד עם כמה בחירות שהם עצמם מגדירים כרחוקות מן הטעם המקובל באוזן. אצל איתן ווייץ ידידנו תוכלו למצוא סרטים שלא יופיעו באף סיכום אחר, לטוב ולרע. והסינמטק הוציאו גיליון המכיל סיכום שנה שמגיע לו פוסט נפרד, בעיקר בגלל אי הדיוקים המכעיסים בו. אני שב ומזמין להוסיף סיכומים ראויים בתגובות. ואז נראה לי שעניין סיכומי 2011 מיצה את עצמו רשמית, לא?

אז נעבור ל-2012. ליתר דיוק, חודש-חודשיים קדימה. כל מה שרציתי לעשות היה לקבל מושג כללי לגביי מועד עלייתם של הסרטים החשובים לצפייה לפני האוסקר. במקום זה, חשכו עיניי לנוכח כמה מהשמות העבריים שאירגנו לנו מפיצי הסרטים. "Haywire" של סטיבן סודרברג היה ל-"בגידה כפולה" והחדש של קמרון קרואו, "We Bought a Zoo" הפך ל-"מקום לחלום עליו". די חסר ייחוד בעיניי וקל מאוד לשכוח אותם. אז אולי כדי להפוך אותה לזכירה, החליטו משווקי הדרמה הרומנטית "The Vow" על השם התנ"כי משהו "לא תשכח". את הסרט בעל הקונספט המגניב "Chronicle", בו כמה נערים זוכים בכוחות-על ועושים בהם שימוש לרעה, הפכו בעברית ל"כרוניקה בזמן אמת". צירוף מיותר וסתום של מילים, אבל בהחלט עדיף משמו הקודם – "משנים סטטוס". ברם, הנורא מכל עוד לפנינו. שום דבר מכל אלה לא הכין אתכם לסרטו הבא של ג'ייסון רייטמן, שבאנגלית נקרא "Young Adolt". אפשר היה להשתמש בהצעה החביבה, על גבול המבריקה, של עין הדג ולתרגם לכדי "צעירה לגילה". אבל לא. מסתבר שכדי לרכוש כרטיס לסרט הזה תאלצו לגשת אל הקופות ולהגיד את המשפט הבא – שלום, אני רוצה בבקשה כרטיס אחד ל…"תקועה". כן. אני רציני. וזה כבר מעבר למביך, זה פשוט מרגיז. רוה, פישלר, מישהו – יש לי את הגב שלכם לצאת לאיזו מלחמת חורמה נגד האידיוטיזם הצרוף הזה? לא אתן שבמשמרת שלי יהיה עוד "הדייט שתקע אותי"! קרתגו לא תיפול שנית!

ואם אנחנו כבר ב-2012, אני רוצה כבר עכשיו, בסוף השבוע הראשון שלה, להכריז על סרט השנה שלי – "עליית האביר האפל". מעניין אם אתחרט על כך בעוד 11 וחצי חודשים…

מדי שנה מכריז מרשם הסרטים הלאומי של ארה"ב על 25 מצטרפים חדשים אל ספריית הקונגרס. המשמעות היא שמירה של עותק בתנאים מושלמים, אשר יאפשרו צפייה עבור הדורות הבאים ויהפכו את הסרט, הלכה למעשה, לנכס צאן ברזל. השנה נכנסו, בין היתר, "פורסט גאמפ", "שתיקת הכבשים", "במבי", "אל מריאצ'י"… רגע, "אל מריאצ'י"? של רוברט רודריגז? שמור לנצח בספריית הקונגרס? אלה החדשות הכי מגניבות ששמעתי בזמן האחרון. כמעט משמחות מספיק בכדי שלא אשאר מבואס לאורך זמן מ"תקועה". חכו שניה (פאוזה) כן, זה עדיין מבאס אותי לאללה.

מכירים את הסרטון "בקיצור" של כמה חבר'ה מ"בצלאל"? ברור שאתם מכירים, זה פשוט תלוי אם אתם מכירים כבר איזה חצי שנה או שבוע. אני אישית מאוד מפרגן אבל הרבה יותר מסמפט את "דר מענטש", מערבון היידיש הקצרצר של וניה הימן, ענת ורשובסקי ועמית שמעוני. נו, שוין:

(ותודה לניר שהכיר לי אותם ראשון)

אור

לפני כמה שבועות החלטתי לסקר לבלוג את כל פרסי המבקרים והפרסים באופן כללי של עונת האוסקר. חשבתי על זה שמכיוון שאין באמת סיקור בדקדקנות הזאת בשפה עברית, אולי יש לזה מקום. באחד הלילות הוכרזו איזה חמישה פרסי מבקרים והמנויים שלנו זוכרים את הבוקר שלאחר מכן כבוקר בו הם התעוררו לאינבוקס מלא באופן מחשיד ותהו מי נרדם אצלנו על המקדלת.
מאז ניסיתי לעשות את זה קצת יותר מסודר, אגרתי כמה פרסים לפוסט אחד וכשהוכרזו זוכים פשוט עדכנתי את הפוסטים הישנים. באיזשהו שלב הפסקתי – ולא בגלל התחשבות בקוראינו חלילה – אלא בגלל שזה פשוט ממש שעמם אותי. וואו, "הארטיסט" וג'סיקה צ'סטיין שוב. מדהים.
עם זאת, דווקא השבוע הייתה איזו תזוזה ואנחנו נדבר על זה ממש עכשיו:

שלוש גילדות, שהן כאמור הפקטור העיקרי בהימורים לאוסקר, הכריזו על מועמדותיהם והצטרפו לגילדת השחקנים שהכריזה על מועמדיה לא מכבר. היו אלה מעצבי התלבושות, המפיקים והתסריטאים.
למפיקים הקדשתי בכל זאת פוסט ספיציפי כי מגיע להם. מעצבי התלבושות לא מחוללים יותר מדי עניין ומהתסריטאים בכלל אין צורך להתרגש מכיוון שהחוקים הצפופים של האיגוד הזה לא מאפשר לבערך 30 אחוז מהסרטים השנה להתמודד. "מרתה מייסי מיי מרלין", "הארטיסט", "החפרפרת", "התמוטטות" ועוד רבים וטובים פשוט לא כשירים. זה אומר שאנחנו נשארים עם החשודים המידיים כל הזמן.

שלושת הסרטים היחידים שהופיעו בכל ארבעת הגילדות הם: "היורשים", "העזרה" ו… "מסיבת רווקות" ("הארטיסט" נעדר מאיגוד התסריטאים כי הוא לא כשיר). עדיין מוזר לחשוב על הקומדיה הקורעת הזאת כמועמדת מרכזית לפרס הסרט, אבל היי, זכרו שאנחנו בעצם מהמרים על סרט צרפתי אילם בשחור-לבן. גם לא שיא ההיגיון.
עוד סרט שנתן בראש עם כל עניין הגילדות הוא דווקא "נערה עם קעקוע דרקון" עם מועמדויות למפיקים, לתסריטאים ולמעצבים. זה שהוא לא קיבל אפילו מועמדות אחת מפרסי איגוד השחקנים משאירה אותו כרגע על הספסל.

ועכשיו, אחרי שבוע הפסקה, מילות החיפוש התמוהות שהביאו אנשים לבלוג. הידד.
נתחיל בזה שאני ממש אוהב אתכם, קוראינו. גם בגלל שאתם קוראים אותנו שזה כבר כמה נקודות זכות בשבילכם, אבל גם בגלל שהקשבתם לבקשתי מלפני שבועיים ואכן חיפשתם "אור סיגולי בעירום". מילאתם לבי אושר ושמחה.
אני חושב שהכי הצחיק אותי מי שהתבלבל בין "להציל את טוראי ראיין" ו"חייבים לדבר על קווין" וחיפש את הסרט "חייבים להציל את ראיין", בו טילדה סווינטון מגלמת חיילת במלחמת העולם השנייה שיוצאת לתפוס נאצי שירה בחברי הכיתה שלו בחץ וקשת. אווה בול ביים.
"סרטים עם מסקנות של החיים", "סרטים שיער המוות נאה לה", "אני נרגש, ראיתי סרט חרא!", "אך נראית בת ערומה" ו"כסף מצוייד להדפסה שנראים כמו אמיתיים" גם גרמו לי לי לגרד בראשי בבלבול.

עופר

גם אני אתייחס לבחירה לא שגרתית של סרט שנכנס השבוע לספריית הקונגרס. אם המטרה המקורית של הכנסת סרטים לספריית הקונגרס היא הבטחת שימורם וקיבוע מעמדם כיצירות בעלות חשיבות תרבותית, שימו לב לבחירה בסרטו הקצר של האמן הניסיוני ג'ורג' קוצר (George Kuchar, לא לבלבל עם הבמאי ההוליוודי הקלאסי George Cukor). למרות שלפחות מבחינת השימור, עידן האינטרנט הקל על העובדה שכן הסרט, I, an Acterss קיים ביו-טיוב. בסרט מדריך קוצר את השחקנית ברברה לפסלי בביצוע סצנה דרמטית רגשית וסוערת. סערת הרגשות של הסצנה עומדת בניגוד לחשיפת תהליך העבודה של הבמאי והשחקנית, שהוא למעשה הדבר שניתן להבין בבירור, בניגוד לסיטואציה הדרמטית. הסרט דן גם בזיוף שבאמנות, אך בעיני הוא בעיקר הצדעה לאמנות המשחק. הנה הסרט:

סרט אחר שעוסק בנושאים דומים נכנס גם הוא לספריית הקונגרס- פנים (Faces) של ג'ון קאסווטס, סרט שעלילתו עוסקת במשבר בחיי הנישואין של זוג בגיל העמידה, אך כולו הצדעה לכוחם של השחקנים לייצר דמויות ולהעניק להן חיים משל עצמן. זהו הסרט בו קאסווטס פיתח את שיטת העובדה האופיינת לו, המבוססת על צילומי סצנות רבות, חזרות ופיתוח הדמויות עם השחקנים תוך שימוש באלתורים שנעשו במהלך החזרות לבניית הסרט עצמו. התסריט אינו מורכב ונע בין אפיזודות ארוכות שמראות פיסות חיים. השימוש בקלוז-אפים, כיאה לשם הסרט, הוא נרחב בהרבה מן המקובל בקולנוע המסחרי. השחקנים עושים עבודה אדירה – ג'ון מארלי וליין קרלין בתפקידים הראשים, סיימור קאסל בתפקיד אופציה לרומן עבור האישה. מרשימה מכולם אשתו של קאסווטס, ג'ינה רולנדס, בתפקיד של זונה בעלת טירוף מתפרץ, הראשונה בסדרה של דמויות בעלות אישיות גבולית שרולנדס יצרה בסרטים של בעלה.

אני די בטוח שיום אחד אני אוהב, אולי אפילו אעריץ, את סרטיו של קן ראסל. משום מה, זה עדיין לא קרה. אבל קשה שלא להתרגש מן הדרך שבה בועז כהן כותב על סרטיו.