סקירה על "מורעלים" ותהיות לגביי עתיד סרטי האימה בישראל

מה אתם עושים היום בערב? לא, הבלוג לא מנסה להתחיל עמכם. או עמכן. ואני לא שואל כי אני רוצה לדעת, אני שואל כי יש לי הצעה – אתם קמים והולכים לראות את "מורעלים" בהקרנת חצות בסינמטק התל-אביבי. טוב, אולי לאו דווקא היום. בכל זאת, יש "הטרמפיסט" בדיוק באותה השעה. אבל גם בשבוע הבא, כמו בכל יום שישי בחודשיים האחרונים, תחכה לכם שם קומדיית הזומבים הצה"לית של דידי לובצקי. והיא הרבה יותר כיפית ומוצלחת ממה שאתם חושבים. שלא לדבר על הבונוס שמוקרן לפניה ושווה לבדו את מחיר הכרטיס.

בשל אורכו היחסית קצר של הסרט, כ-43 דקות, מוקרן לפניו מעין מתאבן פשוט מושלם, תרתי משמע. ראשית, הוא ליהוק מושלם כספתח לסרט הארוך ממנו, כיוון שגם הוא עוסק בזומבים, חיילי צה"ל ומסורת יהודית כפי שלא נראו מעולם על המסכים. שנית, מפני שהוא פשוט מושלם בפני עצמו. "לוף", זה שמו, הוא חתיכת הברקה עצומה בעיניי. סרט הגמר של האנימטורים דודי רובין ודניאל ששון מ"בצלאל", הוא 7 וחצי דקות שתמיד רציתי לראות ולא ידעתי זאת. אני חושב שהוא כל-כך גאוני עד שאעדיף לא לספר עליו כלום (ואני גם חושב שכבר לינקקתי אליו פעם, לא זוכר איפה ומתי). בקיצור, או שתראו אותו עכשיו, או שתחכו למסך הגדול. המלצתי – צפו בו כמה שיותר פעמים, הוא משתפר מצפייה לצפייה. והוא ערוך פשוט מדהים, בטח יחסית לסרט אנימציית פלסטלינה ישראלי סטודנטיאלי.

וכעת למנה העיקרית, זומבים רעבים שכמותכם. אני מזכיר שהיא לא מהמנות הגדולות בעיר, אבל היא משביעה בהחלט. ואם תשאלו אותי, אורכו של "מורעלים" אידאלי למדי עבור קומדיות ישראליות ("המוסד הסגור" לדוגמה, וגם "מבצע סבתא" לא הרבה יותר ארוך). ועבור הסרט הספציפי הזה הוא אידאלי כפליים. מה שהתחיל כפרוייקט הגמר של לובצקי באוניברסיטת תל-אביב, הרחיב יריעה, פרש כנפיים וכרת רגליים וכעת מוצג בסינמטק אחרי שכבר נחשף בפסטיבל אייקון TLV ובמסגרת מיוחדת בפסטיבל חיפה. הוא מבטיח לייבא ארצה את ז'אנר סרטי הזומבים האהוב ולצקת אותו אל שבלונה שרובנו מכירים לא רע – שגרה צבאית שוחקת ומשמימה.

גיבור הסרט הוא עובד רס"ר בשם דני (דוד שאול). אביו היה מיליטריסט אגדי, אשר כמובן מטיל צל ענק על בנו הרכרוכי וחסר הביטחון. הבסיס הדרומי בו מתרחשת העלילה מתכונן לליל הסדר, כאשר במקביל מגיעה למקום חובשת חמודה במטרה לחסן את החיילים הקרביים המשרתים בו. קוראים לה מאיה (אורנה שיפריס) ומסתבר שדני דלוק עליה עוד מהתיכון. אבל כבר אז הוא לא העז לגשת אליה. דני ומאיה מגלים עד מהרה שהם שני בני האנוש היחידים בבסיס, שכן כל השאר הפכו לזומבים הרעבים לבשר אדם. הכל בגלל חיסון מקולקל נגד כלבת. וואו, איך אני אוהב שסרטים ישראלים מאותו הז'אנר מתכתבים אחד עם השני, גם אם בכלל לא בטוח שזה בכוונה. רגע, מה? המשיח הגיע ולא סיפרו לי? יש שני סרטי אימה ישראלים יחסית סמוכים זה לזה והשני גם מאזכר את הראשון? אושר גדול! אבל עליה וקוץ בה.

"כלבת", חלוץ האימה הישראלי, הולך להוות קנה מידה לכל מי שיגיע אחריו. עד שמישהו יעבור אותו, כמובן. אבל גם אז, אי שם בעתיד, נוכל להגיד "תראו איזו כברת דרך עשינו מאז "כלבת", שהיה מעולה בתקופתו, ועד היום". בקיצור, לא הייתה שום ברירה אלא להשוות את "מורעלים" ל-"כלבת". ומכיוון שאני לא אוהב להשוות סרטים אם אני לא צריך, אגיד רק שהראשון מנצח. אבל זה לא אומר שהשני הובס, או אפילו הפסיד. בהחלט יש לו את היתרונות שלו, אז אתחיל בהם.

ראשית, הבחירה בקומדיה צבאית כבסיס לז'אנר הזומבים – אליו אנחנו כצופים לא מורגלים בשפה העברית – משרת היטב את המטרה. תוך מספר דקות מועט אל תוך הסרט אנחנו כבר מכירים את כל הדמויות על בוריין, משום שכולן היו איתנו בצבא. או שאולי רק איתי. האפסנאי הפז"מניק שמגלם ארתור פרי הוא פשוט העתק מושלם של אדם שהכרתי. אפילו קוראים לו שאולי. שם מדוייק למדי, אבל לא כמו רונה – הפקידה הצבאית הכי טיפיקלית שנראתה בקולנוע מאז אנה קנדריק ב"תלוי באוויר". ושם זה אפילו לא היה בכוונה תחילה. מגי אזרזר בתפקיד רונה לא צריכה לעשות כלום חוץ מללעוס מסטיק ולהסתכל בך במבט הריק שלה, כדי שתיזכר בה עושה זאת גם במהלך שירותך הצבאי האמיתי. אני מקווה שאני לא לבד בקטע הזה. התחושה המוכרת שנוסכות הדמויות מסייעות לקבל את העובדה שכולם עומדים להפוך למפלצות מטומטמות למדי אחרי האקספוזיציה. וכאשר ז'אנר הזומבים נכנס לפעולה, גם הוא פועל לפי הנוסחאות המקובלות. כך מצליח הסרט להשאיר את הצופה בעניינים לכל אורכו, עם המידה הנכונה של מוסכמות ז'אנר משתי הסוגות המרכיבות אותו, שתיהן מוכרות לצופה המיומן ולכן עובדות כל אחת בנפרד, אבל בעיקר יחד.

בנוסף, הסרט מצהיר כבר בפתיחה על היותו טראש לכל דבר. הוא עושה זאת באמצעות מלכי הטראש לדורותיו – להקת אבבא. לולא שני תווים משיר מפורסם שלהם בתחילת הסרט, אני לא ממש בטוח שהייתי צוחק ברגעי האימה, במקום לצרוח. אבל הטון נקבע והחגיגה החלה. בנקודה זו, אציין חשש מסויים שנבט אצלי מיד באותה פתיחה. ככל שהתקדם הסרט לעבר יעדו – עובד רס"ר חננה נגד בסיס מלא זומבים טיפשיים אך רצחניים – התפללתי בשקט שתהיה סצינת פעולה אמיתית. לפחות אחת. ואם אפשר, אז שתהיה לא רעה. אלוהי הזומיביאדה, ג'ורג' רומרו אני מניח, כנראה שמע את בקשתי והנחית אותה מבעוד מועד באוזני הבמאי והצוות. כך שלא רק שיש אקשן בסרט הזה, הוא פשוט עשוי מעולה ומאמיר מעל לציפיות. לקינוח, הסרט נסגר עם הופעת הקמאו הכי טובה בסרט זומבים מאז "זומבילנד". לטובת מי שלא ראה, לא אספיילר מי מגיח שם וכמה זה מפתיע – בשני המקרים.

לרעתו של "מורעלים" יזקפו בעיקר זומבים לא מספיק מפחידים וליהוקים לא מדוייקים, לטעמי, בעיקר לדמות הנשית המובילה ולכמה דמויות משנה. בנוסף, אני גם מודה שלא לגמרי הבנתי את מוטיב חג הפסח השזור בסרט. כלומר, אני מבין את הבחירה בחג החירות מצד אחד, שבו נהוג קורבן פסח מצד שני, ועוד שאר מנהגים והקשרים המקבלים פרשנות אחרת תחת אצטלה של סרט מסוג זה. אבל אני אישית הייתי זקוק לפרשנות לפרקים. מה גם ש"חד גדיא – יא בן זונה!" אולי נשמע כמו משפט קאלט, אבל הוא קצת מפגר, לא? טענה אחרונה ומעט מוזרה – הבדיחות בסרט חולפות בקצב מהר מדי. ואולי אני מזדקן, אבל מזל שהיה תרגום לאנגלית כי חלק מהזמן לא שמעתי טוב או לא הבנתי את מה שנאמר בדיאלוג. למרות שצחקתי לא מעט, במקרים מסויימים לא הספקתי לצחוק, בשעה שאחרים נקרעו. אני מניח שזה בשל היותם צופים אדוקים שחזרו לסיבוב נוסף. אני מעריך שאצטרף אליהם לעוד מנה מדממת בקרוב מאוד. בינתיים, מבט אל העתיד.

מספרים לכם כל הזמן שנחשול אדיר של סרטי אימה ישראלים עומד לשטוף המסכים. אני לא לגמרי בטוח כמה זה נכון, גם אם עצם המחשבה על כך יש בה מספיק כדי לרגש את חובב הקולנוע שבי. אחרי שנים של קריאה לסרטי ז'אנר ישראלים, במקום סרטי ז'אנר "ישראלי" – יכול להיות שמשהו באמת זז כאן. אבל לגביי הקיטלוג הכוללני "אימה", אני לא לגמרי בטוח.

"חתולים על סירת פדלים" הוא הפרוייקט היחיד שלא רק מוכן אלא גם אוחז בתאריך יציאה – ה-29.3. אבל הוא לא בדיוק סרט אימה. אני יודע שהיוצרים שלו יסכימו אותי והאמת היא שאחרי שראיתי אותו, פעמיים, הגיע הזמן להסיר את התווית הזו. "חתולים" הוא קומדיה. ליתר דיוק קומדיית נעורים. ובשיא הדקדקנות – קומדיית נעורים טראשית בטירוף שנשפכים בה ליטרים של דם מזוייף ומתעופפים בה איברים כרותים. כלומר, יש מוטיבים של סרטי אימה, אך ללא התחושה התמידית של פחד לופת. סרט אימה נטו, זה בטוח לא. הוא הרבה יותר מדי מצחיק בשביל להיחשב אחד כזה.

כל מה ומי שנמצאים אחריו בתור, הם כרגע בגדר שמועות. אחלה שמועות, אבל עדיין. למשל, זה מכבר סיים את צילומיו סרטו של אורן כרמי שנקרא "גולדברג ואייזנברג". זהו סיפורו של חנון מחשבים הנופל קורבן להתעללות מצד עבריין צעצוע, כאשר מה שמתחיל כמהתלה די מזיקה, הולך ונהיה אפל יותר ויותר. היוצרים מקפידים להגדירו כמותחן פסיכולוגי, או ניאו נואר. כלומר, סרט אימה פרופר זה לא. אולי זו הסיבה בגינה הוא נתמך כבר בשלביו המוקדמים בידי קרן הקולנוע, בניגוד לחבריו העצמאיים או העצמאיים למחצה. ואולי זה כי הוא באמת מעולה לדעתם של הלקטורים. נמתין לפחות עד הטריילר כדי להתחיל לגבש עליו דעה. בינתיים, נסתפק בתמונות ששלחו לנו מההפקה, מתוכן בחרתי את זו, דווקא כי היא מזכירה לי קצת את "כלבת":

אז מי יביא לנו את סרט האימה הבא באורך מלא? כזה שלא מתבייש להכריז על עצמו כעל סרט אימה, עם או בלי הומור. כזה שיפחיד לנו את הצורה. "עולם אחר" של איתן ראובן, נראה יותר כמו אקשיונר פוסט-אפוקליפסה מאשר סרט "נגועים" קלאסי והוא כרגע מתוכנן לסיים את שלב הפוסט-פרודקשן רק בחודש יוני. "אוברטורה" של דן סחר, גם לו יש טיזר יפהפה, מזכיר יותר את "הדרך". מישהו או מישהי ראו את הסרט בן 35 הדקות בפסטיבל דרום או באייקון TLV האחרונים ומעוניין או מעוניינת להגיד איך היה?

מפגש נוסף בין צה"ל וזומבים מתרחש בסרטו של איתן גפני "בשר תותחים", שאמנם נמצא בשלב פוסט-פרודקשן אבל באמתחתו סרטון (די מגעיל, ראו הוזהרתם) המוגדר כטיזר, למרות שאורכו 7 וחצי דקות והוא למעשה סצינה העומדת גם בפני עצמה. ואי אפשר לא להזכיר את יוצרי "כלבת", אהרון קשלס ונבות פפושדו, אשר עומלים על סרטם השני והדי מסתורי לעת עתה. כרגע הוא ידוע רק תחת שמו הלועזי "Satan Lives Within", אבל יהיה דובר עברית ויעסוק במורה לתנ"ך שמואשם ברצח אכזרי ומזוכה בשל עניין טכני. היוצרים מבטיחים מותחן חטיפה קאמרי ופסיכי. תסריט כבר יש, הצילומים בקרוב.

כמובן שישנה אפשרות לפיה יקום איזה פרוייקט ששכחתי להזכיר או שאיש לא שמע עליו ויכה את הקולנוע הישראלי בתימהון. האמת, לא ממש אכפת לי מי זה יהיה, כל עוד הוא ייתן בראש ויצדיק את כל הדיבור העמוס לעייפה על ישראל כמעצמת אימה וז'אנר. כרגע, אנחנו כאלה בעיקר בפוטנציה. ואני ממש מקווה שהיא לא תהפוך לאימפוטנציה.