סיכום 2011: ראיון עם רוני קידר

ספק אם יש מישהו או מישהי בעולם הקולנוע הישראלי עם שנה מדהימה יותר מזו של אחת מאנשי השנה שלנו – רוני (ורוניקה) קידר. נפגשתי עימה בקפה "שלג", הלא רחוק מדירתה אשר ברחוב גאולה, כדי לשוחח על תהפוכות הגורל שחוותה. החל מינואר 2011 בו הייתה היוצרת של סרט שאף אחד לא רצה להקרין, דרך ההקרנות המיוחלות בסינמטק והזכיות בפסטיבל קולנוע דרום והפסטיבל לסרטי נשים ברחובות ועד דצמבר האחרון, כאשר אותו "ג'ו + בל" כבר סיים סיבוב ניצחון עולמי והיא עצמה נמצאת באמצע העבודה על הסרט הבא שלה. זהו סיכום השנה של קידר, מאלמוניות לכוכבות רבת פנים וסגנונות, אך מבלי לאבד או לוותר על מיליגרם מהאישיות הכובשת שלה. בשבילי היא הוכחה לכך שאם תהיה מי שאתה ותאמין במה שאתה עושה ללא פשרות אך עם הרבה ויתורים כואבים, העולם בסופו של דבר יאיר לך פנים.

אם ראיתם את "ג'ו + בל" (ואם לא, עשו זאת בהקדם), ודאי תזהו את קידר כג'ו, הקשוחה-הרגישה מבין שתי הדמויות הנשיות סביבן סובב הסרט. מדהים כמה שהסרקזם והמגניבות של הדמות מהווים חלק מרוני האמיתית. נראה שהיא תמיד הייתה כזו מוחצנת שהולכת עם האמת שלה ולא תמיד קל לה עם התגובה של הסביבה לעניין. במיוחד אם היא מתעסקת בקלילות בנושאים כבדים.

רוני: אם אתה משתמש בהומור אז אתה לא רציני. ואם אתה לא רציני אז לא צריך להקשיב לך, כי אתה לא יודע על מה אתה מדבר. זה משהו שהתחיל לי בלימודים, שם צחקתי על הכל. ההצגה הראשונה שלי, הדבר הראשון שעשיתי, היה מחזה על שתי בנות 15 שהבטיחו להתאבד יחד ואז נפגשות שוב בגיל 30 כשלאחת מהן כבר יש חיים טובים. כולם היו בהלם – התאבדות זה מצחיק? אולי צריך לדאוג לילדה? אולי היא גאון? אולי היא ממש דפוקה? זה כאילו שההומור השחור לא באמת הגיע לפה.

לפני הסרטים שעשיתי ביימתי הצגות וזה פשוט היה הרבה יותר קשה. בקולנוע יש הרבה יותר כלי ביטוי מאשר לי יש בתור במאית תיאטרון. יש שחקנים ובמה ועם השאר אני לא מתעסקת. בקולנוע, אין הגבלות. אתה יכול לצלם כל שוט שתרצה, לשים כל סאונד אפקט שתרצה ולהציל ולהבריק בעריכה. הרבה יותר כלים בשליטתי והרבה יותר מאתגר מבחינתי. זה מקום קצת בודד, תיאטרון, ובקולנוע אני יוצרת עם הצלם ועם העורך וזה הרבה יותר ממלא אותי מאשר תיאטרון. וזה קל יותר לנסוע מסביב לעולם עם הסרט שלך מאשר עם ההצגה שלך. השחקנים נותנים הכל פעם אחת וזה שלך. בתיאטרון אתה צריך לקרוע את עצמך כדי לשמור על כל הצגה כאילו היא הראשונה.

אורון: האמת שרציתי לנהל את השיחה שלנו כמו יומן מסע, אבל להתחיל אותה כמו חקירת משטרה. אז – איפה היית ב.1.1.2011 גברת קידר?

יואו. היה לי הנגאובר ענקי. הסילבסטר הכי מטורף שהיה לי. דפנה קינן, מוזיקאית וחברה, הזמינה אותי למסיבה. אני לא זוכרת מה קרה בערב ההוא, אבל אמרו לי שהתנשקתי עם עשרה אנשים. אני כן זוכרת שקמתי בבוקר והרגשתי שהשנה משהו הולך לקרות. כל שנה, מאז שסיימתי את הלימודים, אמא שלי אומרת: "זאת תהיה השנה שלך". ואז, בסוף כל שנה אני אומרת לה: "את הבטחת וכלום לא קרה". אבל הפעם התחושה הייתה משותפת.

באיזה שלב "ג'ו + בל" היה?

הסרט היה אחרי שנה שבה הוא לא התקבל לפסטיבל ירושלים, חיפה, רחובות, ברלין, טרייבקה. הוא היה גמור אבל אף אחד לא רצה להקרין אותו. טרייבקה אמרו לי לא לפנות לאף אחד כי הם רוצים להיות הראשונים שיקרינו אותו, אבל אז ביטלו כי כבר היה להם סרט ישראלי אחר. אחר-כך התברר שזה היה "כלבת", וכך יצא ששנאתי את הסרט לפני שבכלל ראיתי אותו, או הכרתי את החבר'ה המקסימים שעשו אותו. סאנדנס אמרו שהם מאוד אוהבים, אבל כבר יש להם סרט לסביות. ככה שהפסדתי לישראלים וללסביות. אבל בסאנדנס באמת אהבו מספיק כדי לארגן לו הקרנה באאוטפסט (OutFest), בחודש יולי, מה שמבטיח חשיפה בשוק הסרטים ההומו-לסבי העולמי. אמרתי לעצמי שאחכה עד יולי.
בתקופה הזאת הייתי די מיואשת. איזה ביש מזל שפתאום יש לסביות איראניות בסאנדנס ויוצא מישראל סרט כמו "כלבת". הרגשתי שאני לא יכולה לחכות עוד שנה. הרגשתי שיש לי אחלה מוצר אבל אנשים כל הזמן "חיפשו לעזור", בוא נגיד. אמרו שהבעיה זה ככה וככה ובגלל זה זה לא יעבוד. לא הייתה לי שום עבודה, בטח יצאתי לשתות כל יום והייתי בדיכאון. פשוט לא עבדתי בשמונת חודשי הפרה-פרודקשן של הסרט ואז היו הצילומים, ואז חצי שנה של עריכה. אז כבר נותק הקשר עם מקומות שעבדתי בהם. עברתי לגור עם אימי, שוב. כדי לחסוך. ערכתי כל מיני שיט. באיזשהו שלב עבדתי באיזה אתר מטופש עם שם מטופש, שגם פיטר אותי. ייאוש.

אבל אז הגיעה ההכרזה בחודש מאי, לפיה את והסרט משתתפים במסגרת האלטרנטיבית של פסטיבל קולנוע דרום לסרטים ישראלים עצמאיים.

במאי, או קצת לפני, קראתי ש"חתולים על סירת פדלים" ישתתף בפסטיבל בשדרות. הרגשתי מפגרת ששכחתי את הפסטיבל הזה ומהר התקשרתי והתחננתי בפניהם שלמרות שעבר הדדליין אני חייבת לנסות להתקבל למשבצת האלטרנטיבית שם. הם הסכימו בתנאי שאסע עצמאית כדי לחלק לכל השופטים די.וי.די. כדי שיוכלו לצפות בסרט. עשיתי את זה והתקבלתי. ואז אמרתי לעצמי שזה הרגע שחיכיתי לו – הקרנת בכורה בשדרות. הבנתי שזו לא רק אני ושיש עוד שלושה סרטים עצמאיים שאני מקרינה לצידם. הרגשתי כאילו הם האחים שלי. כאילו אנחנו קבוצה, הוכחנו לכולם ומגיע לנו ואפשר לעשות דברים אחרת. וזה היה מאוד משמח.

כל האקשן בעצם קרה בחצי שנה האחרונה. אחרי פסטיבל דרום הכל התהפך. נסעתי לאל.איי עם הסרט וזו הייתה חוויה מדהימה. זה לגמרי דפק לי את השכל, אף פעם לא תכננתי להגיע לשם. בכל מקום אנשים מדברים שם על קולנוע. ואז הייתי אמורה לנסוע לניו-יורק כדי לכתוב את הפיצ'ר הבא. סתו (דייויס), זה שכתב איתי את "ג'ו + בל", בדיוק עבר לגור שם והיינו אמורים לכתוב יחד. ואז שבוע לפני שהגעתי, אחרי שכבר קניתי כרטיס והכל, הוא הודיע שהוא מבריז לי ועובר לפלורידה בגלל עבודה. מצאתי את עצמי עם כרטיס טיסה ובלי מקום לשהות בו אחרי שאנחת. שזה פחות או יותר מה שקורה בתסריט שאותו נסעתי לכתוב. אז נסעתי. גרתי אצל אשה פגועת מוח, כדי לטפל בה בתמורה למגורים. ולא הצלחתי לכתוב. הסתובבתי שם, ישבתי מיואשת, בוכה. חזרתי לארץ כדי להיות פה כשמתחילות ההקרנות של "ג'ו + בל" בסינמטק תל-אביב.

הקרנות שהן בזכות מענק ההפצה שקיבלת, בתור הזוכה של המסגרת האלטרנטיבית של פסטיבל דרום

הפרס בשדרות היה מענק כספי במידה וארצה להפיץ את הסרט. כלומר, רק ברגע שאני משיגה דיל הפצה ומוכיחה שהיו לי הוצאות, רק אז אני מקבלת את הכסף. הם לא סידרו לי את הסינמטק. אני סידרתי. פיני (שץ), מנהל התוכניה, פשוט מאוד אהב את הסרט ובעקבותיו שאר הסינמטקים.

ואז הסרט מגיע להקרנות סוף סוף ואתם חוטפים את המכה מהצנזורה, שהגבילה אותו לצפייה מגיל 18 ומעלה (ואז התעשתה באמצע ספטמבר ושינתה את ההגבלה ל-14 ומעלה). או שזה לא מזיז לך?

היה לי ברור שבגלל שיש שם לסביות אז יגידו שלילדים אסור לראות את זה. זו די המדינה שלנו, אז לא התפלאתי. אם היה מישהו בן 14 ברור שהוא נכנס.

ובאיזה מצב את בשלב זה של השנה? כלומר, בחודש יולי כשהסרט כבר מוקרן בסינמטק.

אני תוהה מה לעשות עם זה. איך לפרסם, האם להשקיע 14 אלף שקל ביחצן, במשרד פרסום. ואז אני נזכרת שאין לי כסף לדירה. במקום, החלטתי להשקיע זמן. להשקיע בפייסבוק. לערוך טריילרים. תהיתי איך לייצר באזז, איך לשמור עליו, איך להגיע לאנשים. הסבירו לי שצריך לשלוח מייל לכל הכתבים, שיש פורמטים לדברים האלה, ושאם מודיעים על אירוע אז שזה יהיה אירוע ששווה את זה. זאת אומרת, במקום להתלהב שיש ביקורות טובות ולפרסם את זה, אז צריך לערוך הקרנה שחוגגת את הביקורות, להביא את זה בסאבטקסט. להפוך את ההקרנות לאירוע. כל יום שישי הייתי מסתובבת ומפזרת גלויות, מספרת לאנשים שהסרט קיים.

זה כאילו את עורכת כמו שאני מכין ארוחת ערב. זאת אומרת, אם אני חושב לעצמי "וואלה, יש לי איזה שעה פנויה, אני אבשל משהו", אצלך זה יותר "בוא נערוך איזה קדימון שיפרסם הקרנה מיוחדת". זה בא לך כל-כך בקלות?

אני עורכת עשר שנים, אז כן – זה קל לי. וגם אין לי סבלנות אז זה הולך נורא מהר. אני יודעת איזה שיר הולך לבוא ואיזו כתובית תהיה ומשם זה יוצא.

בעניין המוזיקליות, זה מעניין שכמה מבקרים הלכו על שדה סמנטי מוזיקלי בשביל לנסות לתאר את הסרט שלך. יאיר רוה אמר שאת עושה ריפים כמו נגנית ג'אז מנוסה, למשל. או שהוא מצא בו מחוות לביטלס.

כשהיינו עושים הפסקות עריכה, אני ודניאל (קיסרי) העורך, היינו משחקים רוק-בנד של הביטלס. כנראה שהם התגנבו פנימה איכשהו.

אולי דרך חלון האמבטיה… נחזור לציר הזמן שלנו – אז הסרט יורד מהסינמטקים באוקטובר.

הודיעו לי שאני צריכה לפנות מקום לבאים אחרי, כי יש תור של סרטים שרוצים להקרין בסינמטק ואני צריכה לרדת אחרי 3 חודשים לטובת "מורעלים". זה שימח אותי לעזוב כשעדיין מגיעים 30 ומשהו אנשים לכל הקרנה. בעיניי זה יפה. הייתה לנו גם הקרנה של 99 אנשים ולמחרת שוב 30. זה שימח אותי לרדת מהמסך כשיש עדיין אנשים שרוצים לראות את זה.

וזה גם תזמון מעולה כי בדיוק בתחילת אוקטובר הוכרז שהסרט ישתתף בפסטיבל לסרטי נשים ברחובות

כן. הסיפור היה שהם התקשרו והודיעו שאני בפנים. הם לא ראו את הסרט, אלא פשוט לקחו את כל סרטי הנשים שהיו השנה.

ובזמן שאת מחכה לפסטיבל נשים שיתחיל בנובמבר, את עובדת על פיצ'ינג של הפרוייקט הבא, שלך במסגרת פסטיבל חיפה שיתרחש באמצע אוקטובר.

פגשתי את מוש דנון ועשיתי לו פיצ' לשני סרטים. ביקשתי שיראה את "ג'ו + בל" ואת שני הקצרים שלי (“זנב”, סיפורה של טלפנית סקס אובדנית, עם מאיה מרון ואוהד קנולר ו-”קומדיה רומנטית”, קומדיה רומנטית בין אנס ונאנסת, עם הגר בן אשר וניתאי גבירץ). אמרתי לו שאם הוא בעניין אז שנעבוד ביחד. הוא אהב את הסרטים ואז הגשנו לחיפה. וזכינו. מיד התיישבתי לכתוב ותוך עשרה ימים היה תסריט. ואז תרגמתי אותו. אתה חייב לעבוד כל הזמן בשביל להיות מכונת סרטים.

ספרי קצת על "5.5 ברלין", הפיצ' הזוכה

זה סיפור על צלמת סטילס. ההורים שלה מעדיפים את אחיה, החבר שלה מעדיף בנות אחרות ועולם האמנות הישראלי מעדיף אותה מחוץ לתמונה. היא אבודה ומיואשת, גם בגלל שהיא צלמת חתונות. יום אחד היא פוגשת מישהו, אחרי הפרידה מחבר שלה. היא מזדיינת איתו ובעקבותיו היא נוסעת לברלין. יש לה חמישה ימים להעביר שם עד איזה טקס של תחרות שהיא זכתה בה ובעצם היא אמורה לישון באיזה מקום אבל זה מתבטל. בחמישה ימים האלה הארנק שלה הולך לאיבוד, היא לא ישנה, היא מתחילה להשתגע. יש בסרט הרבה סיקוונסים של חלום שבסופו של דבר הופכים להיות הדבר האמיתי. זה עולם כל-כך אכזר עד שעדיף לה לחיות בפנטזיה בראש שלה. והעשרים דקות האחרונות לגמרי קורות בראש של הגיבורה, שתשחק אותה רומי אבולעפיה. והיא משתגעת. מדמיינת אנימציות. מזדיינת עם ניאו-נאצים. זה נהיה כזה "רתיעה" של פולנסקי בסוף.

ואיך מתקדם?

כרגע אנחנו מחפשים מפיק גרמני שיתאים לסרט. אחרי זה אפשר מבחינתי לצאת לצילומים.

ואז לערוך ולעבור מיד לפרוייקט הבא.

(צוחקת) האמת שכן. אני כבר בעמוד 30 של הפיצ'ר השלישי שלי, שנראה לי שיהיה יותר קל להפקה מהשני. הוא מצטלם כולו בבית אחד ויש מעט דמויות. אני מעסיקה את עצמי בלכתוב עוד פיצ'ר אז אני רגועה. כל עוד יש לי משהו להתעסק בו, אני לא מתחרפנת. אבל ברגע שאני אסיים את השלישי…

לפני שאת מסיימת אותו תוך כדי השיחה, נחזור לנובמבר – אז זכית בפרס הראשון באותו פסטיבל רחובות.

זה נקרא צדק פואטי. זכיתי לקבל כסף ציבורי דרך פרסים, אבל לא דרך קרנות שדחו אותי. זה כיף לזכות בפסטיבל רחובות שלפני שנה דחה אותי מלהתקבל בכלל. זה כיף לעשות משהו אחד אחרי שאנשים אומרים לך לעשות משהו אחר.

ועכשיו, בדצמבר, הסרט הגיע ל-VOD. זה השלב הבא שלו? חיי מדף וירטואלים ואולי איזה די.וי.די? ייצא אחד כזה?

אני מקווה. כן, למה לא. מקסימום הוצאה מחו"ל שתיובא לארץ. אין כאן חברות הפצה אלטרנטיביות. יש מעט מאוד חברות והן מציעות חרא של דילים. זה לא מה שאני מחפשת. אני רוצה שישלמו לי כמו שצריך, בתמורה לעשייה. ואם לא, אז שיקנו את זה דרך חברת ההפצה בארה"ב. אני לא מוכנה להתפשר יותר על הדברים האלה. אני רוצה תשלום הוגן.

זה מובן. הרי לא התעשרת מהסרט. הוא לקח אותך סביב העולם, אבל אלה צ'ופרים.

בוא נגיד שאני במצב כלכלי יותר טוב מאיך שהייתי לפניו. עכשיו יש לי כסף לשכר דירה. ואני יכולה גם להחזיר לאנשים שהשקיעו, שהשתתפו. אנשים שבעצם עבדתי איתם על הסרט בספטמבר 2009.

ואת עדיין מרגישה צורך לתגמל אותם.

פוראבר. כל פעם שנכנס קצת כסף מהסרט אני צריכה לחלק אותו.

את מסכימה שיותר קשה להפיץ סרט בישראל מאשר לעשות אותו?

הבעיה היא שלא מלמדים את זה בבית ספר לקולנוע – את העניין הפצה. לא כולם מתקבלים לפסטיבלים הגדולים ואז עולים על מסלול מאוד מסויים. יש הרבה שנשארים בחוץ וצריכים להוציא את הסרט שלהם בדי.וי.די מקוטב שהורס הקרנות. ראיתי מקרים כאלה. זה נורא. צריכים להחדיר את הנושא של הפצה לתלמידי קולנוע. כשאני מרצה על "ג'ו + בל" אני מדברת על הפצה. זה עולם נוראי וזה החלק הכי קשה. אם לא הצלחתם לכתוב או לערוך – חכו חכו, ההפצה היא הקושי האמיתי. כי לא מספיק למצוא איפה להקרין, צריך גם להביא את האנשים לקולנוע. ובארץ אנשים פשוט לא הולכים לקולנוע. לא לסוג הסרטים הזה, בכל אופן.

אבל אמרת שלסרט שלך כן היה קהל ושאת מבסוטה ממנו

עבדתי מאוד קשה על לשכנע אנשים שכדאי לבוא. הבהרתי שזה סרט עצמאי שכל הקרנה שלו עלולה להיות האחרונה וכדי להם למהר לפני שייגמר. שזה בסכנת ירידה תמידית בדיוק כי אנשים לא הולכים לסרטים. אתם רוצים עוד קולנוע עצמאי? רוצים שזה יהיה העתיד שלנו? אז תבואו לסרט. אני לא אופטימית לגביי העתיד. גם אני לא הולכת לסרטים. אבל אני מנסה. נגיד, הלכתי לראות את "דרייב" בקולנוע דיזנגוף. והם הקרינו אותו לא בפוקוס. נשארתי רבע שעה, במהלכה הערתי להם שלוש פעמים. הם לא הצליחו לסדר את זה, אז הלכתי הביתה וראיתי אותו. וכל דקה שבה ראיתי אותו בהנאה מוחלטת, חשבתי לעצמי – איזה באסה. סוף סוף אני יוצאת מהבית, משלמת כסף על סרט ודופקים לי את החוויה. זה היה רגע מאוד עצוב. אבל איזה סרט טוב.
בכל מקרה, זו בעיה. כרטיס עולה 40 שקל, אתה תמיד קונה שם אוכל. וגם יש מלא אלטרנטיבות ביתיות. אהרון (קשלס) ואני דיברנו על זה לא מזמן – האנשים היחידים שבאמת הולכים לקולנוע זה מה שנקרא "הדודות של קולנוע לב". אהרון שאל את הסטודנטים שלו מי הלך לסרט ישראלי השנה. אף אחד לא הצביע. בוא נגיד שאם סרטים היו עולים 15 שקל כמו פעם, אנשים היו הולכים. אני זוכרת שכשגרתי בראש העין, בכיתה ה'-ו', היינו נוסעים בכל שישי לפתח תקווה לראות סרט. לא משנה כמה בלאגן זה היה. היום זה פשוט: "תבואו אליי, הורדתי את "דרייב".

אבל זה לא שחסרות פה בעיות אחרות. למשל, עכשיו רוצים להשקיע כסף רק בפסטיבלים שהתקציב שלהם הוא מעל חצי מיליון. שזה אומר שאין יותר את הפסטיבל הגאה, או את "לסבית קטלנית" שבו הצגתי לראשונה את הסרט. ובעצם את כל אופציות החשיפה של סרטים כמו שלי.

נוח לך עם המיתוג הזה? הפיצ'ר הלסבי הישראלי הראשון?

האמת שאולי זה היה "הסודות". אבל בעצם שם הן רק עשו אחת לשניה נעים בגב. אז אני שמחה שיצא שאף אחד לא עשה את זה לפניי, זה כיף להיות ראשון במשהו. מצד שני זה קצת מדכא לדעת שלא נעשה כאן סרט לסביות באורך מלא. וזה קשור לעניין של קרנות הקולנוע. כשביקשתי הערות על "ג'ו + בל" אמרו לי שזה לא אחיד כי יש קפיצות בז'אנרים, כלומר זה לא טוב. למה היא לא מגיבה למוות, למה זה פתאום הופך לסרט מרדף. כאלה דברים. כשמשהו שונה מדי, הוא לא בפנים. לא לוקחים סיכונים.

התחילה להיות תחושה של שינוי כשהקרן פתחה מסלול לפיתוח סרטי אימה. אבל שוב, מצד שני רוצים לסגור את הפסטיבלים הקטנים. אז אם נישאר רק עם חיפה וירושלים אני לא יודעת איפה אציג. שנים שלחתי להם דברים ובחיים לא קיבלו אותי. הם אפילו אמרו לי על הסרט הקצר שלי "זנב" שהוא מדורג 9 מתוך 10, אבל הוא "לא ישראלי מספיק”. כנראה שחסרים בו פיגועים/דתיים/ערבים. חיפה עשה לעצמו שם של פסטיבל שמחבק סרטים עצמאיים, כמו שקרה עם "ימים קפואים". אבל ברגע שהם לא קיבלו בכלל את הסרט שלי, הרגשתי מבולבלת. אולי תחשוב שהסרט טוב, אולי תחשוב שהוא רע, אבל הוא נראה כמו סרט והוא מדבר כמו סרט והוא סרט. והוא הכי עצמאי. והוא אחר. ואני חושבת שכל פסטיבל שמתחיל עם אג'נדה של להיות המקום של האחרים, בסופו של דבר נהיה שטאנץ. תראה את סאנדנס, תראה את טרייבקה. התחילו ממקום טהור ויפה והם הלכו ונהרסו.

כמו שאינדי הפך לז'אנר במקום להגדרה שלאחר מעשה.

זה עניין של מנטליות. יש פה בעיה של שנאת זרים, שנאת האחר. כל מה שהוא לא "כמו שצריך", אנחנו לא מעוניינים בו. זו עדיין התחושה שלי עם "ג'ו + בל", אפילו אחרי שהוא נמכר עכשיו להוט ויס – הישג גדול כשאתה בא משום מקום. בחו"ל זה יתרון שאתה "אחר" וכאן בארץ זה חסרון. אם אתה רוצה לעשות משהו – תהיה חלק מכולם. וזאת בעיה כשמדברים על קולנוע עצמאי. לכן אני לא אופטימית.

גם בתחרות הפיצ'ינג של חיפה, מי שבחר בי היו שופטים מחו"ל. המפיקים של "נאום המלך”, של "להיות ג'ון מלקוביץ'”. זה לא קשור לפסטיבל בעיניי. אם הפסטיבל היה ממשיך בקו הקודם שלו ומהמר נגיד על סטודנטים שהרגע סיימו, הייתי מדברת אחרת. או שהיו פותחים מסגרת מיוחדת כמו בפסטיבל דרום. אם בפרסי אופיר היה "הסרט העצמאי הטוב של השנה" זה היה מדרבן אנשים ליצור. אבל זה בדיוק להיפך. זו תחושה של "אנחנו לא רוצים שתהיו פה". כאילו הם אומרים ליוצרים: אם אתם רוצים לעשות סרט, תעבדו על תסריט בסבלנות 7 שנים, תוסיפו קצת חיילים, קצת ערבים, קצת אם חד-הורית ואז ניתן לכם כסף. אבל אתם לא יכולים לבוא עם הלסביות שלכם והזומבים שלכם והדם שלכם. זה לא אנחנו. אנחנו לא רוצים להצטייר ככה. אנחנו רוצים להיות איכותיים. סובלים. קשה לנו.

אולי זה בגלל שמקבלי ההחלטות הם עדיין דור קודם.

זה נכון. לדעתי צריך לעשות הגבלת גיל למנהלי קרנות. אז הדברים היו נראים אחרת. מה שקורה בחו"ל זה שאנשים שם יותר מחוברים למה שקורה כאן ועכשיו. הם באים ממקום טהור, לא מתוך מרמור של להיות מישהו שכבר אין לו כוח לנהל את הקרן הזאת. פה זה לא ככה ואף אחד לא רוצה לשנות כלום. המדינה הזאת צריכה כאפה. מכל הבחינות. בעולם אידאלי היינו יוצרים קרן חדשה. קהל היעד הוא אנשים שעשו פחות משני פיצ'רים, כלומר אתה יכול להגיש לה רק את הסרט הראשון או השני שלך. כדי להתקבל אתה חייב להגיש דחיות משאר הקרנות ואת הנימוקים הנוראיים שלהן. מנהל הקרן יעבוד עד גיל 39 ואז יהיה חייב לפרוש. בעצם שלושה מנהלים. מתוכם שתי נשים. ושיבואו מאהבת קולנוע, מרצון לעשייה. ואם אפשר, אז גם שיורידו את המחירים של הכרטיסים. אנשים פשוט מפסידים את החוויה הזו עכשיו, בלי סיבה.

קידר והצוות על הסט, עושים קולנוע עצמאי

תגידי, קיבלת בכלל ביקורות לא טובות על הסרט?

האמת שהכנתי את עצמי לביקורות מאוד רעות. חשבתי שיקטלו כל דבר בסרט. הרי העבודה של המבקרים היא לא לבקר סרטים, היא לקטול אותם. והייתי בשוק. הסרט קיבל כל-כך הרבה חום מהמבקרים שזה היה פסיכי. מאוד לא צפוי. כל פעם שהייתה ביקורת טובה הייתי בשוק. אני רגילה שאומרים לי: "את מוכשרת, אבל…" ואז באה רשימה של מלא דברים רעים. זה כמו שהיה לי איזה מורה בבית ברל (קידר למדה קולנוע במכללה האקדמית בית ברל – א.ש), שממש התלהב מאיזה סרט שעשיתי על מישהו שמזיין כלב. ושיעור אחד אחר-כך הוא ממש התעצבן מסרט שעשיתי, שמבוסס ווייס-אובר. המורה היה נורא דרמתי, אמר שסטיתי מהמסלול והקרין את הסרט בלי קול. אחרי השיעור הוא לקח אותי לשיחה ושאל מה קרה לי. הוא אמר שהוא חשב שאני מוכשרת כמו זה שעשה את "עיר האלוהים", אבל איבדתי את זה. אז לזה הייתי רגילה.

למזלי יצא לי טוב עם "ג'ו + בל" מבחינת ביקורות. אבל זאת עדיין המחשבה שלי – שאנשים לא מפרגנים. אני עושה סרטים מגיל 16 ואני בת 27. השנה הייתה הפעם הראשונה ששמעתי רק דברים טובים על משהו שעשיתי. בלי ה"אבל". כך שזו עדיין הדעה שלי. אני פשוט קוראת מה אומרים על סרטים ישראלים אחרים וזה פשוט נורא. למשל, בתחילת החודש "כלבת" חגגו שנה. אז כתבתי על הקיר שלי בפייסבוק "מזל טוב לכלבת" ושמתי טריילר שמראה באיזה פסטיבלים הם היו ומאגד ביקורות טובות. ואנשים התחילו לכתוב לי איזה סרט בינוני זה. עכשיו, זה הקיר שלי, זו יומולדת לסרט של חברים שלי ומי שאל אתכם מה אכפת לכם? אף אחד. פשוט ברגע שמישהו יכול לבוא ולהגיד משהו רע על "כלבת", הוא יגיד. למה? זה מעצבן אותי! אנשים לא מבינים מה הסרט הזה עשה ואני כל-כך מעריכה אותם (אהרון קשלס ונבות פפושדו) על זה.

נראה לי שדי ברור לכולם שסיבוב הפסטיבלים שלהם חסר תקדים, בטח ובטח בהתייחס לתקציב הסרט ולקולנוע ישראלי. אני אישית לא מבין איך הם עשו כזה יח"צ בלי לשפוך טונות של כסף על פרסום עולמי.

כי זה סרט טוב. וגם בזכות טרייבקה. זה פסטיבל מפתח. כשהייתי באל.איי, היו כל מיני סדנאות כאלה עם מפיקים ראשיים. והם אמרו שברגע שאתה באחד הפסטיבלי מפתח האלה, הם יודעים מי אתה. זהו. אבל יש גם סרטים שלא יצא להם כלום מפסטיבלים, זה גם עניין של מזל. ושל יכולת. אני מאוד מקווה שהסרט הבא שלי יפתח באיזה פסטיבל גדול. אחרת צפויים לו חיים מאוד מאוד קצרים. וגם לי.

נראה לי שהחיים שלך בסדר. במקומך הייתי בודק מי אחראי על זה ששנת 2011 עומדת להיגמר והייתי מבקש דחייה.

החיים שלי בסדר. אבל זה לא משנה כי ב-2012 הרי מגיע סוף העולם, לא? אז העיקר שהספקתי לעשות לפחות סרט אחד.

השאלה היא מה אמא שלך תגיד בסוף השנה הזאת.

היא כבר אומרת: "אמרתי לך". זאת השיטה, להגיד כל שנה שזו תהיה השנה שלך – עד שמצליחים. בתאכלס, אין לי ציפיות מכאן והלאה. זה הישג גדול בשבילי שהסרט נמכר להפצה בכל העולם, היה בכל-כך הרבה פסטיבלים. והוא עדיין. הוא עכשיו באוסטרליה, וגרמניה וקנדה עוד פעם. הסרט ממשיך. סיבוב פסטיבלים יכול להימשך גם שלוש שנים. כל מרץ-אפריל אני לא פה.

אבל את אוהבת לחזור, לא? לפחות לתל-אביב.

כן, אבל אני חוששת מהעתיד. נראה לי שזה יהיה כמו ב"בחזרה לעתיד 2", כשביף הוא ראש העיר. ככה זה יהיה. זה הדור הבא אחרינו. מלא ביף טאננים.

טוב, בנימה ביפית זו – נסיים. גם נראה לי שנגמרו לי השאלות. היו לי עוד, אבל יש כל-כך הרבה ראיונות שלך בכל מקום. לא רציתי לחזור על דברים ששאלו אותך.

כן, אבל אף אחד לא קרא אותם. וחוץ מזה, אף אחד גם לא שאל אותי מה הצבע האהוב עליי, נגיד.

מה הצבע האהוב עליך, נגיד?

אדום. גם שחור אני אוהבת. אבל אני לא אוהבת ירוק – זה מרגיז אותי.