"שרלוק הולמס: משחק הצללים", סקירה

לאיזה מצב הגענו, אם המוצרים של הוליווד החלו להתכתב ביניהם מבעוד מועד. כלומר, שני סרטים שנעשו די במקביל ויוצאים לבתי הקולנוע גב אל גב, מזכירים אחד את השני לא מעט למרות ההבדלים החיצוניים המפרידים ביניהם. כל זאת מבלי להתכוון, יש להניח. אז אולי קצת עצוב לכתוב זאת, אבל אין הרבה הבדל בין "שרלוק הולמס: משחק הצללים" ("Sherlock Holmes: A Game of Shadows") שעולה השבוע לאקרנים, לבין "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים", שנחת על המסכים בשבוע שעבר. זה לא רק השם היענו-מסתורי שבעצם אין לו שום קשר לתוכן הסרט. העניין המהותי יותר הוא שבאופן אישי, את שניהם הייתי מוכן להפסיק לראות אחרי שעה. זה לא שהם מעיקים או משמימים, אלא פשוט גדושים מדי בהכל מהכל ונדמה כי אין הצדקה עלילתית לחציית רף השעתיים במקרה של אף אחד מהם. הנושא עצוב כפליים אם נזכרים בעובדה ש"משימה בלתי אפשרית 4" הוא סרט אקשן חסר יומרות בעוד זה שלכבודו התכנסנו כאן, “שרלוק הולמס 2”, עדיין אמור להיות סוג של אדפטציה לדמות הבלש הספרותי אגדי של סר ארתור קונן דויל.

שרלוק הולמס זכה לפני שנתיים לאדפטציה קולנועית שהפכה אותה לגיבור אקשן אקסצנטרי, בגילומו של רוברט דאוני ג'וניור, אשר ודאי קל לו מאוד ללבוש דמות של גאון מוזר המתקשה להסתדר עם החברה או הקיום האנושיים. פרק מספר 2 בעלילותיו הקצביות של הבלש הלונדוני בן המאה ה-19 ובעל השיטות המוזרות, נפתח עם משבר בזוגיות. ד"ר ג'ון ווטסון (ג'וד לאו), שותפו הנאמן של הולמס בפיצוח תעלומות ופשעים – מתחתן. הולמס נראה כמפרגן לחברו הטוב, אך מצוי בעיצומו של קייס מסועף מאין כמוהו, הנוגע לקונספירציה עתירת מימדים שמטרתה לחרחר מלחמה בכל אירופה. הולמס מאמין כי האחראי למזימה השטנית הינו הפרופסור הנכלולי ג'יימס מוריארטי (ג'ארד האריס). במה שנראה כמו ספק מזימה נוספת של מוריארטי וספק מזימה של הולמס עצמו כדי למנוע מחברו הטוב ביותר מלהתמסד ולפרוש מן העסקים, ירח הדבש של ווטסון יורד מן הפסים, פשוטו כמשמעו. וכך יוצאים הולמס את ווטסון, אחד מהם בלית ברירה, אל עבר הרפתקה שתיקח אותם למסע ברחבי היבשת, הנמצאת על סף מלחמה.

מי שכבר צפה ב"משימה בלתי אפשרית 4", או אפילו קרא את התקציר, ודאי חטף חתיכת פלאשבק גם בנוגע לדמות האיש הרע בשני הסרטים. מסתבר שאנשים משכילים, נבונים ובעלי שאיפות להחריב את האנושות בכלי הנשק המתקדמים ביותר של התקופה בה מתרחש הסרט – הם הטרנד הלוהט של השנה. בנוסף, שוב כמו במקרה של "משימה בלתי אפשרית", ישנו כשל תסריטאי עוד בשלב הליהוק. מדוע להתקמצן דווקא על המחלקה הכי חשובה בסרט שהוא עיבוד? כלומר, למה דווקא בידיהם של קירן ומישל מולרוני הופקד התסריט לסרט הזה? כי הרזומה שלהם מורכב פחות או יותר מן הקומדיה הזניחה “Paper Man”? הרי כבר יש בנמצא במאי שהוא לא רק רב-מג של ויזואליה, אלא אשף תסריטאות. לא כדאי לתת לו לעבור על הדראפט כמה חודשים? להרביץ איזה שכתוב? כנראה שלא. וממש כמו שבראד בירד אכל אותה עם "מב"א4", כך יוצא שגיא ריצ'י (“לוק סטוק ושני קנים מעשנים", “סנאצ'”), דווקא מכל האנשים בעולם, שוב חתום על סרט שחוכמה ותחכום סיפוריים ועלילתיים הם החלק הכי חלש בו.

מצד שני, היה יכול להיות גרוע יותר. ולראייה – "שרלוק הולמס" הראשון. זהו בהחלט מהלך נהדר לא לקחת חזרה את חבורת התסריטאים של הסרט הקודם ועובדה שהיעדרו של מוטיב המיסטיקה בשקל ממש לא מורגש בסרט הנוכחי. למעשה, ישנה אפילו סצינה שלועגת לנושא, בה פוגש לראשונה שרלוק בצלע הנשית, המנסה לקרוא את עתידו בקלפים. מה שמוביל אותנו אל אותה צלע נשית בסרט, המגולמת בידי נעמי ראפאס, הנערה עם קעקוע הדרקון מהטרילוגיה השבדית המקורית. אז היא גם לא משחקת מי יודע מה, גם מגלמת דמות טיפשית של צועניה עאלק-מגניבה וגם לא נעימה לעין. הופעתה הקצרה מדי של רייצ'ל מקאדמס, שנשאה בגאון את הסרט הבכור, מדגישה את ההחמצה.

בכל אופן, מדובר בשיפור ניכר לעומת הפרק הקודם. הכימיה בין שני הכוכבים הראשיים, שהייתה הנדבך החיובי ביותר בסרט ההוא, רק התעצמה והתחדדה. כמויות ההומו-אירוטיקה הקלה כבר כמעט מביכות ובתוספת דמותו של אחיו של הולמס, מייקרופט (סטיבן פריי), היא למעשה מאיימת להתפרץ החוצה מן המסך ברגעים מסויימים. בעיקר כאשר דאוני ג'וניור לובש שמלה ועוטה איפור נשי. מולם, ניצב נבל ראוי לשמו, גם לו יש עוזר נאמן. מעין בבואה אפלה של הולמס, אך משוכלל ממנו. מוריארטי מצוי תמיד צעד אחד לפני הבלש המבריק, כך נדמה. האריס הוא לא רק ליהוק נפלא, הוא אף מספק את הופעת המשחק המשובחת בסרט.

עוד לזכותו של הסרט ייזקפו סצינות פעולה מרשימות, המתוכננות ומבוצעות היטב. מתוכן, ויש רבות מהן, ראויה במיוחד לציין היא סצינת המנוסה ביער – אחד הרגעים הקולנועיים של השנה. הצרה עם "שרלוק הולמס: משחק הצללים" מתחילה כאשר הרוחות נרגעות והעריכה של גיא ריצ'י וג'יימס הרברט גם. אז נכון, הדיאלוגים בריטיים, הגינונים שם, העיצוב התקופתי נפלא אבל משהו עדיין חסר – האותנטיות. נעדרת מן הסרט הנשמה הבריטית האמיתית, כזו שכל אנגלופיל יוכל לזהות. ובתור אחד כזה שהוסמך לכך מטעם עצמו, אני נאלץ לקבוע שהאוריגינליות אינה שם. הסרט הוא הרבה יותר הוליווד מכל דבר אחר וככזה מדובר בסרט שמרוצה מעצמו קצת יותר מדי, אבל מתאמץ לרצות את צופיו קצת פחות מדי. שלא לדבר על הקונספט המפגר – סרט בילוש שלצופים אין שום סיבה לעקוב אחר המתרחש בו. הרי ממילא אין לקהל סיכוי לפצח את התעלומות, כי הולמס שם לב לדברים שלא הראו לנו בכלל. מה הטעם להראות לנו פלאשבקים לסצינות שלא ראינו בסרט? פשוט תעירו אותי כמשהו מתפוצץ, או כאשר מגיע הרגע בסוף הסצינה שבה הולמס מסביר הכל בזריזות כדי שהצופים שלו ירגישו חכמים לפחות כמוהו. או אולי יחשבו בטעות שקיבלו ערך מוסף לפצצת האקשן האפקטיבית הזו.

הטקסט הנ"ל פורסם באתר עכבר העיר אונליין.