סקירת די.וי.די כפולה: "Sound of Noise" ו-"מים לפילים"

אני מאחד כאן את שני המדורים הקודמים שלי מעכבר העיר, אשר לא הספקתי להעלות לבלוג מפאת גודלו וחשיבותו של פרוייקט החמישים שלנו. אז כמובטח, השבוע חזרנו לעסקים כרגיל. לפחות עד לסוף החודש אשר יביא עימו גם את סיכום השנה הלועזית. חשוב לי לציין בהזדמנות זו שחלק מהשיקולים שמניעים אותי בבחירת הסרטים אותם אני מסקר עבור המדור המודפס נוגעים גם למה עשוי לעניין את קוראי הבלוג. כלומר, במקרים מסויימים מדובר בסרטים שהייתי שוכר מהאוזן השלישית וצופה בהם בין כה וכה ואז משתדל לשתף בדעותיי באופן וירטואלי במידה ויש לי משהו מעניין להגיד עליהם. שני הסרטים הבאים עונים על הקטגוריה הזו – האחד הוא מותחן פשע מוזיקלי סקנדינבי (לא יודע, לי זה עשה חשק) בעוד השני הוא מעין חידת הפצה בלתי מפוענחת, אחד מאותם מקרים בהם סרט נגנז ללא כל סיבה נראית לעין. לפחות לעין שלי. נפתח עם "Sound of Noise" השבדי ונתקדם אל "מים לפילים" ("Water for Elephants") האמריקאי.

מתוקף היותו מדיום הנשען קודם כל על ויזואליה ורק אחר-כך על העזר כנגדה, הסאונד, סרטים המדגישים דווקא את הפן האודיואלי של הקולנוע נדרשים להיות ייחודיים מאוד. כזהו סרטם של היוצרים השבדים אולה סימונסון ויוהנס שטרנה נילסון, “Sound of Noise”, אשר עשוי להיות מוכר לבאי פסטיבל חיפה האחרון. הוא אף זכה להדים בפסטיבלים עולמיים אחרים בשנתיים החולפות, כולל פרס הסרט הטוב ביותר של המבקרים הצעירים בפסטיבל קאן. כעת, אפשר ליהנות ממנו בדי.וי.די, למרות שבמבחן הייחודיות הוא עומד בהצלחה עוד בשלב הקונספט – טרוריסטים מוזיקליים.

חישבו על "המחנכים" רק עם מוזיקאים חסרי אג'נדה חברתית. או דמיינו מה היה קורה לו קבוצת מתופפים בסגנון "מיומנה" הייתה פורצת לבנק עטויית מסכות, ובמקום לדרוש את הכסף הייתה מתחילה לנגן על כל מה שנקרה בדרכה – ממכונות וחפצים ועד אנשים בשר ודם. חבורה של שישה אמני תיפוף ברשות סאנה (סאנה פרסון) ומגנוס (מגנוס בורייסון) עושה בדיוק את זה. הם כותבים יצירות אוונגרדיות, כאשר כלי הנגינה שלהם נעים בין שופלים וטרקטורים לפציינט המאושפז בבית חולים. על עקבותיהם מתחקה בלש המשטרה בעל השם האירוני אמדאוס ורנברינג (בנגט נילסון), הסובל מנכות מיוחדת – הוא חירש מוזיקלית, כלומר אינו מסוגל להבחין בין גבהים של צלילים ובטח שלא ליהנות ממוזיקה, הנדמית לו כרעש מחריש אוזניים. מה שגרם לו להיות לא מאוד אהוד בקרב משפחתו המוזיקלית עד מאוד. לראשונה בחייו, ורנברינג הופך את החסרון שלו ליתרון ויוצא לעצור את ה"הופעה" הבאה של מפיצי הרעש. בדרך, הוא גם נדלק על אחת מהן.

למקרה שזה לא היה ברור מספיק מהתקציר, בהחלט מדובר בקומדיה. וכמקובל בשבדיה, לא קומדיה שצוחקים בה. לפחות לא בקול רם, על אף כמה דאחקות לא רעות בכלל. זוהי יותר קומדיה המעוררת מחשבות כמו "הו! כמה שנון מצידם", מאשר כזו שמסוכן לשתות במהלך הצפייה בה. לעומת זאת,
קשה מאוד שלא לתופף על החפץ הקרוב ביותר למקום מושבך, יחד עם הסרט עתיר הגרוב והנאמברים המוזיקליים הלא שגרתיים. במקרה שלי, החפץ הקרוב ביותר לאצבעות המרקדות היה השלט, מה שגרר לחיצות לא רצויות על כפתורים מסויימים. מאוד לא מומלץ תוך כדי צפייה.

הבמאים-תסריטאים השכילו ללהק לתפקידים של המוזיקאים מתופפים אמיתיים, המגלמים את עצמם, או גרסאות של עצמם. העניין חוסך את חוסר האמינות הנובע לעיתים מסצינות נגינה של שחקנים מפורסמים, בדרך כלל בסרטים אמריקאיים אבל לא רק. כל מוזיקאי שצפה אשתקד בסרט "הקונצרט" ודאי יגיד לכם שכל החן והיופי של מלאני לורן לא עזרו לה לשכנע ברגעים בהם היא מנגנת. או כפי שאיש מוזיקה ספציפי אחד ניסח זאת עבורי: “האצבעות והידיים זזות בסינכרון מעולה עם המוזיקה, אבל מבט אחד בפניה של השחקנית מסגיר שהיא לא באמת מנגנת את מה שאנחנו שומעים".

הדבר אקוטי במיוחד עבור סרט כמו "Sound of Noise”, המכיל שישה מתופפים אוונגרדיים למדי והמון סולואים של כלי הנגינה הפראי הזה. פרצופים נכונים וליטרים של זיעה הם חלק מהאמינות של הסרט, כמו גם דיוק והצטיינות בחלקים הטכניים יותר של העשייה הקולנועית, הכוללים כמה וכמה הפתעות. לרעתו ייזקפו רק דלות עלילתית מסויימת, הנובעת מאי ניצול הפוטנציאל של דמות הבלש עתיר הקונפליקטים מצד אחד, והיעדר מניעים אמיתיים מאחורי מכונות התופים האנושיות, העאלק-טרורסיטיות. על עלילת המשנה הרומנטית המעט מודבקת, אין מה להרחיב. לא כאשר מדובר, בסיכומו של עניין, בהיתוך מוצלח בין קומדיית פשע חביבה לסרט מוזיקלי מרענן, על גבול הפורץ-דרך.

"Sound of Noise”. בימוי: אולה סימונסון ויוהנס שטרנה נילסון, שבדיה 2010, 98 דק', שבדית עם תרגום באנגלית.

נ.ב.

בסרט, המוזיקה שכותבים הטרוריסטים היא "עבור עיר אחת ושישה מתופפים". להשלמת החוויה, כדי לצפות בסרטם הקצר של צמד היוצרים, שנקרא "Music For One Apartment And Six Drummers” והיה לתופעת קאלט לפני עשור בדיוק. הנה הוא:

"מים לפילים"

כבר יצא לי להתעכב בעבר על פעולותיהם המתעתעות של מפיצי הסרטים בישראל, אבל נדמה שכל מקרה חדש מצריך גם בחינה מחודשת. בשלהי הקיץ האחרון, כלומר ממש עד לא מזמן, עיטרו את בתי הקולנוע כרזות עבריות ורשמיות לסרט בשם "מים לפילים". מי שראה סרט באותם אולמות בחודשיים-שלושה האחרונים, ייתכן שאף הבחין בקדימון לדרמה התקופתית בכיכובם של רוברט פטינסון (סאגת “דמדומים”), ריס וויתרספון (“הולך בדרכי”) וכריסטוף וולץ (“ממזרים חסרי כבוד”). ברם, הסרט מעולם לא ראה אור מקרנה בישראל וכעת הגיע הישר אל מדפי הסרטים החדשים והמתורגמים לעברית של ספריות ההשאלה. כך שבהחלט מגיעה למפיצים גם מילה טובה על הזריזות שבהפצה, אבל לא נותר אלא לנסות להבין את המהלך התמוה של גניזת הסרט בדקה ה-90. מה גם שקשה לומר עליו שהיה כשלון כלכלי או ביקורתי, אולי להיפך. כך שהסקרנות לבדוק אותו התעוררה.

מדובר בעיבוד קולנועי לרב המכר של שרה גרואן, שודאי מוכר לחובבי הקריאה הישראלים (מה ששוב מעלה את השאלה מדוע לא להקרינו בקולנוע). הסרט נפתח בימינו אנו, בחניון גשום בו מתאכסן קרקס נודד. מנהל המקום (פול שניידר) מוצא אדם זקן שנראה לו מבולבל, אך במהרה מתגלה כצלול על אף היותו בן 90. הוא מציג את עצמו בתור ג'ייקוב ג'נקובסקי (האל הולברוק) ומספר שהוא עצמו היה פעם חלק מקרקס מפורסם – המופע של האחים בנזיני. זה היה בשנת 1931 ואליה אנחנו קופצים כדי למצוא את הגרסה הצעירה של ג'ייקוב (פטינסון) על סף סיום לימודיו בבית הספר לוטרינריה. אירועים טרגיים הופכים את חייו על פיהם והוא מוצא את עצמו מזנק אל רכבת נוסעת, מבלי לדעת כי זהו כלי התחבורה של "האחים בנזיני". הוא זוכה בעבודה בזכות ידיעותיו על חיות ועינו נוחתת על הכוכבת בהירת השיער של המופע המרכזי – האקרובטית מרלנה (וויתרספון). בינתיים, עינו של בעלה של מרלנה והבעלים של הקרקס, אוגוסט (וולץ), נוחתת על הבחור הצעיר והמרשים. כך נוצר לו משולש האוהבים אשר יהווה את הקונפליקט המרכזי של הסרט.

למען האמת, סרט העוסק בקרקס ומתרחש בחלק גדול ממנו על רכבת, פשוט לא יכול להיות רע. שני הנושאים הללו כל-כך קולנועיים במהותם וכבר הונצחו במאות סרטים, עד כי הרפלקסיביות עובדת לטובתו של "מים לפילים". באותו נושא, כל עניין הבחור החדש שמגיע לקרקס ומתאהב בלוליינית שהיא אשתו של הבוס המרושע, כבר מזמן הפך לאחת הקלישאות היותר מוצלחות של הקולנוע. על מדף הסרטים החדשים תמצאו טיפול חדשני בנקודת המוצא העלילתית השחוקה הזו, בדמות "בלדה טריסטה" (חפשו אותו במדורים קודמים). הסרט הנ"ל הוא כמובן מקרה נינוח וקונבנציונאלי יותר, במובן הטוב של המילה.

ריצ'רד לה-גרייבניז, המתמחה בסרטים סוחפים ומתקתקים (“יומני החופש”, “הלוחש לסוסים”), כתב את האדפטציה התסריטאית ועל הבימוי הופקד הבמאי העולה פרנסיס לורנס (“קונסטנטין”, “אני אגדה”). הסרט שלהם מתענג על הספקטקל שבמופע הראוותני של הקרקס ומציב אל מולו כראי עקום את חייהם הדלים של כל העובדים בו. הבימוי של לורנס משכיל לשלב במינון נכון בין סצינות שמצליחות לרגש בדיוק עד לרמת הקיטש שאותה ניתן לסבול, לבין רגעים של חרדה ומתח לגורלם של הגיבורים. אם כי אין מדובר בדאגה אמיתית, בגלל המבנה התסריטאי השאול מן הספר, לפיו אנו יודעים כי ג'נקובסקי שרד את כל המאורעות כדי לספר עליהם – משום שדמותו הקשישה פותחת עבורנו את הסרט. כך שבכדי להפיק את מירב ההנאה ממנו, יש לסלוח לסרט על כמה וכמה סוגים של שטויות ושטחיות. כמו למשל אפיון הדמויות באמצעות חיבתם או אי-חיבתם לבעלי חיים. אם תצליחו לשקוע פנימה, מצפה לכם סרט מרגש ומחמם לב, שבהחלט נראה כמו אטרקציה מרכזית מספיק בכדי למשוך קהל גם בבתי הקולנוע.

"מים לפילים”. בימוי: פרנסיס לורנס, ארה"ב 2011, 120 דק', אנגלית עם תרגום בעברית.

הסרטים נצפו באדיבות האוזן השלישית

הטקסטים הנ"ל התפרסמו בגליונות האחרונים של עכבר העיר ובאתר עכבר העיר אונליין