הרהורים בעקבות "פלנטה אחרת"

סרטו של עידן זעירא פלטנה אחרת, המוצג בימים אלו בסינמטקים, נע על הגבול הדק שבין התיעודי לעלילתי ומטשטש את הגבולות השרירותיים ממילא בין המונחים הללו. זהו אולי ההיבט הנידון ביותר בהקשר לסרט, אך הוא לא ההיבט המעניין עבורי – אולי גם מפני שטשטוש גבולות זה הוא חלק מגל רחב (מעט רחב מדי) בקולנוע העולמי ובעיקר מפני שאני חש כי עיקר העיסוק של הסרט הינו בנושא אחר – היחס הבעייתי של הקולנוע כלפי השואה.

עצם כותרת הסרט מהווה פרובוקציה קטנה -"פלנטה אחרת" הוא מונח שטבע ק.צטניק לא על מנת לתאר את הזוועה הכללית של השואה, אלא על מנת לתאר את הזוועה הספציפית של מקום אחד – מחנה אושוויץ. והנה מגיע סרט המשייך את המונח למקרה אחר – לא מקום בו הושמדו מיליוני בני אדם ואחרים עבדו בפרך, אלא יער במיקום מזרחי הרבה יותר, בו כנראה חי במהלך המלחמה נער יהודי בחברת זאבים. סיפור אישי קשה ולא יאומן אחד מעמיד בספק מסיום את הייחוד של סיפור קשה ולא יאומן מוכר הרבה יותר, אך גם ובעיקר את הניסיון של האדם המודרני להבין ולתעד את אירועי העבר. כותרת הסרט היא אף פרובוקטיבית יותר, כי זמן מסך רב יותר מוקדש לשיטוטים של צוות ההסרטה ברחבי סיביר, תוך מפגש עם תרבות שהיא מאוד שונה מכל המוכר להם ועולם המתנהל בדרך שקשה לנו לתפוס – סוג של פלנטה אחרת בזמן הווה. ומובן שההשוואה בין הקושי לצלם סרט בסיביר לבין זוועות השואה היא מופרכת מיסודה, אך ייתכן ותחושת הזרות וחוסר האונים יש בה מעט מן המשותף.

אבל יותר מתיאור הקושי בעשיית הסרט, פלנטה אחרת מציג גם גישות שונות לתיעוד הקולנועי עצמו. הסרט נפתח בקטע מבוים היטב ומרהיב ביופיו, המשחזר במלודרמטיות אפקטיבית את האירועים שהובילו את הצוות למסע. הסרט אף מסתיים בצורה אפקטיבית הרבה יותר, בעדות ישירה של ניצול שואה המדבר אל המצלמה. אפשר להגיד שהסרט נפתח בסגנון שפילברג ומסתיים בסגנון קלוד לנצמן. המהלך שמעביר אותנו הסרט מציג את התיעוד המבוים באור ביקורתי – הוא גורם לקטע המשחזר להיראות לא קשור למה שאכן ארע ומותיר תחושה של נצלנות כלפי הסיפור. יוצרי הקולנוע מפיקים יצירה מרגשת ממיתוס אודות סבל ומקצינים את הסיפור על חשבות הרגש האנושי הכן.

אלא שיש גם מהלך נצלני גם בגביית העדות, כי יוצרי הסרט מנסים בכוח להשיג אותה על מנת שיהיה להם סרט מרגש ויוצא דופן. על ידי הפניית תשומת הלב למסע החיפושים אחר עדים, יוצרי הסרט מדגישים את העובדה כי כל יצירה קולנועית היא קודם כל המסע והביטוי האישי של הבמאי שלה ורק אחר כך הסיפור של האדם האמיתי שהוא נושא סרטו. מה שנכון גם בז'אנר התיעודי הישיר ולא רק במניפולציה ההוליוודית.

מצד שני, המתעדים כן מביאים למסך (גם בפתיחה וגם בסיום) סיפור שיש לספרו והחושף את האכזריות שהמין האנושי יכול להגיע עליה וגם את היופי שביצר ההישרדות של האדם והחיות. היצירה הקולנועית אודות השואה רצופה במכשולים אידאולוגיים ובעיות אתיות, אך היא גם יצירה שחשוב שתעשה, ובמגוון רב של דרכים. כולל דרכים שיש בהם פגיעה בכבוד השואה. בסופו של דבר, למרות כל הדיון בסוגיות הקולנועיות שמעלה פלנטה אחרת, הדבר העיקרי שנשאר אחרי הצפייה הוא הסיפור שהוא מנסה לתאר ולא תהיות אודות הדרך בה הוא מתאר אותו.

פלנטה אחרת הוא סרט על חיפוש דרך והוא מחפש את דרכו הקולנועית. כמעט כל סצנה בו, "תיעודית" או "מבוימת" היא ניסוי שלא בטוח שעובד, או אם בכלל היה בו צורך. לכן זהו סרט עם לא מעט נפילות ברמה, או קטעים שהקהל מרגיש בהם לא בנוח מסיבות שונות. נדמה לי שגם על אף אחת מן הסצנות הטובות שבו לא תהיה הסכמה גורפת. קטעים שיצחיקו (כן, יצחיקו) חלקים גדולים מן הקהל ייראו לאחרים מיותרים ומכעיסים. זה לא סרט שנותן תשובות, אלא סרט שמעלה הרבה מאוד שאלות לגבי ההיסטוריה, השואה, הקולנוע ופלנטה אחרת (הסרט) עצמו. זהו סרט ניסיוני במובן הישיר ביותר של המילה – ולכן הוא סרט שראוי מאוד לצפייה ולהערכה. אולי דווקא בזכות הקטעים שבו אשר הרגשתי שלא ממש עבדו.

בתקופה בה הטשטוש בין התיעודי לעלילתי מופיע בהרבה מאוד סרטים, פלנטה אחרת הינו כנראה הסרט הבודד שיצאתי ממנו בתחושה שבדבר כזה טרם חזיתי. ומכיוון שבסופו של דבר סיפור הזוועה שבו חזק יותר מהדיון הקולנועי – והסיפור אינו רק המקרה מתואר, אלא זוועות האנושות – עבורי הניסוי של הסרט הצליח.