"Venus Noire", סקירה

בשנת 2007 זכה הבמאי הצרפתי עבדלטיף קשיש לתהודה עולמית, עם סרטו "הגרגר והדג". הסיפור על המהגר הצפון-אפריקאי אשר ניסה, יחד עם משפחתו וחבריו, לפתוח מסעדת קוסקוס ייחודית – זכה בלבבות הקהל ובפרסים רבים. כעת, מנווט הבמאי המוכשר אל דרום היבשת השחורה ויחד עם שותפתו הקבועה לכתיבת תסריטים, גליה לקרואה, שולה עבורנו דרמה היסטורית המבוססת על סיפור אמיתי. במרכזו, אשה אחת המהווה משל מהלך לניצול ועבדות מחד ושחרור נשי מאידך, בראשית המאה ה-19. קבלו את סארטי בארטמן, היא "Venus Noire".

הסרט נפתח עם הרצאה אקדמית בצרפת, בה מדען טוען שמצא את החוליה החסרה בין האדם לקוף. הוא מציג פסל של אשה משבט ההוטנטוט האפריקאי ואף מעביר בין הנוכחים צנצנת שימורים ענקית המכילה את איבר מינה המוגדל של מושא המחקר שלו. חמש שנים קודם לכן, אנו עדים לשגרת חייה של סארטי ברטמן (יהימה טורס), אשר על גורלה למדנו בפתיחה. בסצינה ארוכה שאינה חוסכת דבר מן הצופה, מוצג לנו מופע ראווה אחד מיני רבים בקרקס של פריקים, אי שם בלונדון. אדם כריזמתי בשם הנדריק קייזר (אנדרה ג'ייקובס) מגלה את הספקטקל של המופע – “ונוס ההוטנטוטית", אשה פראית שלכאורה לכד בעצמו בערבות אפריקה. היא אזוקה בשרשרת ומתנהגת כחיית פרא. בשיאו של המופע המשפיל פוצחת סארטי במחול שבטי המזכיר את בקשתו של כל ראפר מתחיל מנשותיו – לשקשק את הישבן. הקהל הבריטי ההמום אף מוזמן לעלות לבמה ולבדוק את האותנטיות של העכוז עצום המידות.

כאשר מסתיימת המערכה הראשונה ואנו בטוחים כי חזינו בשיא ההשפלה האנושית וההחפצה הנשית הקיימים, מגיעה המערכה השניה והמתישה לא פחות. מאלף דובים בשם ראו (אוליבייה גורמה), הוא כעת השולט בחייה של סארטי והופך אותה לפריק-שואו הנודד בין סלוני האריסטוקרטיה הצרפתית. ברם, התחתית האמיתית נחשפת רק במערכה השלישית, אז מזכיר לנו הבמאי לאלו תהומות נשייה ניתן לקחת את הגוף הנשי ויוצר מספר רגעים פורנוגרפיים מבהילים, שמובילים את הסרט לכדי טרגדיה.

תחושות של רחמים גדולים על מר גורלה של גיבורת הסרט, שהלב יוצא אל הג'ורה שהם חייה פעם אחר פעם, מתערבבות עם כעס על הפסיביות שלה. אך זוהי פסיביות של אשה מוכה ואנוסה, נפשית ופיזית. בין לבין מוצגת לנו יותר ויותר שגרתה של סארטי מאחורי הקלעים ומחוץ לבמה וחושפת אלכוהוליסטית נרקוטית שכבר השלימה עם מצבה. ייתכן והיא אפילו משוכנעת שהיא בדרך אל החירות המצופה או שהמציאות הנוכחית שלה אכן טובה יותר מאשר לו הייתה נשארת בדרום-אפריקה ההולנדית, כדי להיות שפחה או לטפל בבקר. והעובדה שמשפחתה שלה הייתה מגלדת בקר ודאי שאינה מקרית בסרט שכל העת מציג את הגיבורה שלו כבעל-חיים יותר מאשר כבת-אדם.

קשיש משחק כל הזמן על קווי התפר האלה וניכר כי מה שבאמת עניין אותו תוך כדי יצירת הסרט הוא נושא בדיקת ובחינת גבולות. למשל, היכן עובר הגבול בין עובד לעבד? החופש של סארטי הוא נושא שחוזר שוב ושוב בסרט, כאשר שברי סצינות קצרות מוכיחות לצופה כי ייתכן והיא אינה בת-חורין כפי שמנסים לטעון כל העת המעסיקים שלה. דוגמה נוספת – מדוע העיסוק הקליני של המדע באיברי רבייה אנושיים נשגב מהצגתם בפומבי כחלק ממופע קרניבלי? נדמה שבעיניי סארטי, האחרון מרגיש דווקא כחלק לגיטימי מהעבודה, בעוד הראשון הוא שנוסך הרגשה מבחילה של חוסר אנושיות.

והכי מעניין – מה בעצם ההבדל בין אמן לבין זונה? שניהם לוקחים משהו אינטימי ומתפרנסים ממנו, מציעים אותו לנחלת הכלל. הכשרון הופך למקצוע, נודד ממחוזות העשייה האישית והעיסוק למען הנפש, אל שדות המכירה העצמית, אל ההצעה של הדבר הפרטי הזה לכל המרבה במחיר, תוך גביית מחיר נפשי כבד בשל כך. אולי כולנו קצת זונות של משהו, מכורים לאשליה שאנחנו רק מתפרנסים ורואים באופק את החופש המיוחל, זה שלעולם לא יגיע. קצת כמו סארטי בארטמן, זו שעליה אנו חומלים כל-כך בזמן הצפייה בסרט הקשה אך שווה הזה.

"Venus Noire”. בימוי: עבדלטיף קשיש, צרפת 2010, 162 דק', צרפתית+אנגלית+אפריקנס עם תרגום באנגלית.

הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית

הטקסט הנ"ל פורסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-18.11