סקירת די.וי.די כפולה: "החיים הכפולים של וולטר" ו-"Tucker and Dale Vs Evil"

האמת היא שאין הרבה קשר בין שני הסרטים הללו, מלבד העובדה שראיתי אותם באותו השבוע ושניהם די מטורללים, כל אחד מסיבותיו הוא ובדרכו המיוחדת. אבל ככה זה לפעמים במדור די.וי.די של עכבר העיר – אם אני חושש שסרט מסויים לא מספיק מעניין כדי למלא את המקום שהוקצע לי, אני כותב על שניים. למרות שבמקרה הנ"ל הייתי מוכן להרחיב גם על השגעת המתפרצת שהיא "החיים הכפולים של וולטר" ("The Beaver") וגם על הרימייק/ריפאוף של "כלבת" ושמו "Tucker and Dale Vs Evil". אולי יום אחד זה יקרה. בינתיים, נסתפק בזה.

"הרשימה השחורה" הוא מושג פנים-תעשייתי בהוליווד, המתייחס אל התסריטים הכי טובים שאף אולפן לא העז להסריט. היא עוברת בכל שנה במייל פנימי ואז מודלפת כדי שאותם תסריטים יזכו לחשיפה ואף יגשימו את ייעודם – להפוך לסרטים של ממש. אחד התסריטים היותר חמים ברשימות של השנים האחרונות היה ״The beaver", מאת קייל קילן. השנה הוא סוף סוף זכה להצטלם. ג׳ודי פוסטר לקחה על עצמה את עבודת הבימוי, בפעם השלישית בקריירה, והיא אף משחקת בתפקיד הנשי הראשי ב״החיים הכפולים של וולטר״, כך שמו בעברית. מולה ניצב אחד הכוכבים הנופלים של הוליווד – מל גיבסון.

אין ספק כי קשה להפריד את חייו הפרטיים (והאלימים והאנטישמים) של השחקן, מחייו המקצועיים (והמרשימים). אבל דבר אחד בטוח – לשחק דמויות משוגעות על כל הראש, הוא יודע. הדמות אותה הוא מגלם בסרט זה, וולטר, הוא איש משפחה וקריירה שחווה משבר עמוק והתמוטטות נפשית חמורה. הוא סובל מדיכאון חשוך מרפא ואינו מתקשר עם אשתו (פוסטר), ילדיו, וסביבתו. מפגש מקרי עם בובת יד של בונה משנה את חייו – הוא יוצר לעצמו אלטר-אגו שנקרא ״הבונה״ ומדבר אך ורק דרך הכפפה הפרוותית. מצד אחד הוא חוזר לתפקד. מצד שני, נדמה שהוא פחות שפוי מאי פעם.

התקציר לבדו מבהיר שהיה מדובר בהימור, אבל התסריט המיוחד של קילן מתגלה כאחת הפנינים השחורות של השנה. שמו העברי של הסרט פספס לחלוטין את כפל המשמעות אשר בבחירה בבובת בונה דווקא, כמשקם את הריסות חייו של וולטר. גם הסיפור בנוי לתלפיות, החל מניסיון התאבדות של וולטר בפתיחה, אשר מוליד אותו מחדש בדמות הבונה, וכלה בעלילת המשנה הרומנטית-גמלונית של בנו המתבגר (אנטון ילצין) ומושא תשוקתו (ג׳ניפר לורנס), המטופלת ברגישות ודוקרנות גם יחד. פוסטר השחקנית מגבירה את הנוירוזה הכללית, בעוד פוסטר הבמאית מתמקדת בדרמתי והאנושי, בתוך סרט שכולו אוסף של הפרעות לא-נורמליות ואשר מהווה טייק-אוף מרענן על הדרמות האמריקאיות הקונבנציונאליות העוסקות במשפחה דיספונקציונאלית.

״החיים הכפולים של וולטר״. בימוי: ג׳ודי פוסטר, ארה״ב 2011, 81 דק׳, אנגלית עם תרגום בעברית.

עוד הפרעה קולנועית מצויינת שייתכן והחמצתם היא ״Tucker and Dale Vs Evil״, קומדיית האימה המופרכת והמופרזת של מורגן יורגנסון (תסריט והפקה) ואיליי קרייג (תסריט ובימוי). הסרט הוקרן בפסטיבל אייקון האחרון במקביל להופעתו על מדפי הספריות ונדמה שאפשר לכנותו ולסכמו בתור "היליביליז VS נערי קולג׳".

את צמד הינקים הדרומיים מכותרת הסרט מרכיבים טאקר (אלן טודיק, מעין וודי הרלסון מנומס) ודייל (טיילר לייבין, סוג של ג'ק בלאק נטול נרקיסיזם). כל מה שרצו שני החברים הטובים הוא לבלות חופשה מרובת דיג וניסור עצים, בבקתה הכפרית שלהם. כך גם חבורה של צעירים וצעירות בפגרת הלימודים. ברם, רצף של תקריות מפתיעות ומסור-שרשרת של אי הבנות, גורמות לנערים לראות בצמד הרדניקים החביב כחוטפים המסוכנים של אחת מהם, אליסון (קתרינה בודן). בהנהגת נער די מסובב בשם צ׳אד (ג׳סי מוס), מתחיל מרחץ דמים גודע גפיים וקורע מצחוק בין אחוות הקולג' לבין גיבורינו התמימים.

במובנים מסויימים, מדובר בסרט שמאוד מזכיר את ״כלבת״, חלוץ האימה הישראלי. אותו סרט שלא התקבל בברכה בארץ אך זוכה לעדנה מחודשת ברחבי הגלובוס. ״טאקר ודייל״ מראים איך עושים זאת עם קצת יותר תקציב וסטייל ומעט פחות תחכום מטא-קולנועי. למרות שממש לא חסרים בו משחקים רבים עם חוקי הז׳אנר בכלל וסרטי מתח ואימה ספיציפיים בפרט, כמו “המנסרים מטקסס” או אפילו “פארגו”. אפשר למצוא בו משל על הרסניותן של דעות קדומות וחשיבותה של הערכה עצמית. ואפשר פשוט לעקם את האף נוכח תפניות עלילתיות מטופשות ולעגל את החיוך ברגעים שהכל דווקא מסתדר היטב. ואז להרהר בכמה נהדר העולם שלנו, שבו אנשים שהורגים את עצמם בטעות ובאכזריות זה דבר מבדר.

"Tucker and Dale Vs Evil”. בימוי: איליי קרייג, ארה"ב/קנדה 2010, 89 דק', אנגלית עם תרגום באנגלית.

תכלס, קתרינה בודן לבדה היא סיבה מספקת לצפות בסרט. איך יצאו חולצות הבטן מהאופנה למען השם?

הסרטים נצפו באדיבות האוזן השלישית

הטקסט הנ"ל פורסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-11.11.11 ובאתר עכבר העיר אונליין.