"מיליארד סיבות לשוד", סקירה

בדרך כלל, אני לא נוהג לפרסם סקירות שליליות במהותן על סרטים. ובדרך כלל כאשר אני כן עושה זאת, פסקת הפתיחה מתנצלת ומסבירה מדוע החלטתי לחרוג מהנוהל. הפעם אני לא מתכוון לעשות זאת. אני מניח שכבר קראתם או אולי תקראו ביקורות חיוביות על "מיליארד סיבות לשוד" ("Tower Heist") באתרים אחרים. רובן בטח יגידו שהוא כיפי אך חסר ייחוד. אני פשוט לא הבנתי את הקטע של כיפי, כנראה.

האיבה שלי אל הסרט, הרגע בו הוא הפך מסתם סרט לא חשוב לסרט שאני חייב לקטר על עצם קיומו, מגיע איפשהו באמצע בסצינה הכי רגילה ולא משמעותית (אין ספויילרים). בן סטילר, המגלם את הדמות הראשית, מגיב אל מחווה מרגשת שעורכים עבורו. הוא אומר "Thanks, I'm touched", ככה בלי שום רגש אמיתי, בהגייה הזו שאמריקאים משתמשים בה בשביל להגיד "Have a nice day". זו שאי אפשר להאמין לה, שנודף ממנה ניחוח עז של צביעות והעמדת פנים מהסוג שאני לא יכול לסבול. ברגע המסויים הזה, שאני מניח שאהיה היחיד שבכלל יזכור מהסרט, צף ועלה כל הקושי שלי עם ארה"ב בכלל והקולנוע שלה בפרט. אז אין שום סיכוי שאני נותן לסרט כמו זה לשכנע אנשים שהוא כיפי ומגניב, בשעה שהוא מעמיד פנים. מישהו צריך לצעוק את זה. אם אתם לא רוצים שיהרסו לכם את המסיבה, אבין אם תבחרו לדלג לפוסט אחר. כל השאר, מוזמנות ומוזמנים פנימה.

יש סרטים שרק רוצים לגרום לקהל שלהם ליהנות. לשכוח מצרות היומיום למשך שעה וחצי-שעתיים ולשזוף עיניים במכוניות נוצצות, דירות פאר, שחקנים מפורסמים המדקלמים שורות משעשעות ועלילה המשלבת בין הדרמתי לקומי תוך שהיא זורקת פנימה מעט אקשן, מתח ורומנטיקה. “מיליארד סיבות לשוד" נראה כמו סרט כזה. אבל הוא לא. הוא מאוד מאוד רוצה שתחשבו ככה, אבל הוא פשוט לא. שתי האפשרויות שלכם כצופים הן לזרום איתו ולשכוח שכל זה בכלל קרה חמש דקות מתום הצפייה, או לוותר מראש.

סרטו החדש של ברט ראטנר (“שעת שיא”) מתרחש במגדל דירות יוקרה בניו-יורק. דרך מנהל המקום, ג'וש קובקס (בן סטילר) אנו למדים להכיר את השגרה המתוקתקת, הצוות האדיב והדיירים האמידים עד כדי גיחוך. אחד מהם, המתגורר בפנטהאוז המפואר, הוא ארתור שו (אלן אלדה). כאשר האחרון מעורב בסקנדל בורסאי בקנה מידה אסטרונומי, מגלים עובדי המקום שהפנסיה שלהם נגוזה. קובקס חובר אל אחיו (קייסי אפלק) ואל דייר שירד מנכסיו (מתיו ברודריק) ואף מגייס גם כמה עובדים ועבריין זוטר בשם סלייד מהשכונה שלו (אדי מרפי). החבורה האקראית הזו רוקמת תוכנית לשדוד מהנוכל את כספם חזרה. אל מולם ניצבים מלון הדירות המאובטח בעיר, אותו הם מכירים היטב, וגם כוח מיוחד של האף.בי.איי ברשות הסוכנת הלא-צפויה קלייר דנהאם (טיאה ליאוני).

בתור סרט שודים, הוא אחד המשונים שנראו לאחרונה ולא מדובר במחמאה. אין בו טיפת גרוב או מיליגרם של סטייל מצד אחד, אבל גם לא תחכום אמיתי או אווירה מהורהרת מאידך. פשוט סתם. הציפיות למשהו שמזכיר סרט מן הז'אנר הזה נובעות משמו הלועזי של הסרט – "Tower Heist”. כלומר, היוצרים טרחו להזכיר את הסוגה בה הם מתכננים לפעול עוד בשם הסרט, אבל שכחו לקיים. שום עוקץ מחוכם לא היה פה. שלא להזכיר בכלל את השם העברי, שמוכיח בפעם המי יודע כמה שמפיצי הסרטים לא צופים בסרטים לפני שהם מתרגמים את שמותיהם. או אפילו מחפשים עליהם מידע מינימלי. מילא הגנריות המביכה שגורמת לשם להתאדות מהזיכרון עוד בתור לקופות, אבל איזה מן כפל משמעות זה אם אין שום אזכור למיליארד דולר במהלך כל הסרט? מאיפה הביאו את המספר המקושקש הזה?

לו הבעיות של הסרט היו מתחילות ונגמרות בשמו, ניחא. אבל כאשר סרט מתאמץ עד הגרת זיעה לגרום לצופים שלו להרגיש, או לדמיין, שהם נהנים – מיד מתעורר חשד. בדרך כלל אותו סרט עושה זאת כדי שאותם צופים לא יבחינו שאין כיסוי, שאין כלום מתחת כפי שניסחו זאת אסי וגורי. התסריט של טד גריפין (“אושן 11”) וג'ף נתנזון (“שעת שיא 2 ו-3”) הינו רב פיתולים ותפניות, אך כולן מגיעות משום מקום וללא רמזים מטרימים וגם לא ממש הולכות לשום מקום. ומהר. אחרי כמחצית הסרט שום דבר לא באמת מפתיע יותר. אם מטוס מלא בזונות מצריות היה נוחת על המגדל היוקרתי ואחת מהן הייתה מתגלה במקרה כמומחית לחומרי נפץ החוברת אל גיבורינו – זה לא היה מפתיע אותי. ככה זה כשלסרט אין קצב פנימי, היגיון פנימי, איזון פנימי או פשוט פנימיות באופן כללי. וזה לא שמבחוץ הכל יופי וטופי.

ברט ראטנר עייף, אבל הוא מביים בקינטיות מופרזת. קצת פרדוקסלי אבל אתם מכירים את התחושה – במצב של לאות מתקדמת, המחבלת באפשרות לבצע את הנדרש מאיתנו, פרץ של אנרגיה מגיע כמו משום מקום. העייפות כאילו "עברה" אך הירידה בביצועים ניכרת. במקרה של ראטנר, התוצאה היא סצינות אקשן שמבויימות עם דגש על היסטריה קלה של הדמויות, במקום על צילום דינמי או עריכה אנרגטית. או סצינות קומיות שקמות ונופלות על יכולותיהם של השחקנים, לא של הסיטואציות או שורות הדיאלוג. ועבור סרט שכה מסתמך על הקאסט שלו, מדובר, ניחשתם נכון, בעוד פנים של הכישלון.

לאנשים מסויימים יש "צחוק עבודה". לבן סטילר יש "פרצוף עבודה", בו הוא משתמש בסרטים שהוא כנראה לא ממש שש להצטלם אליהם, אבל בא לו על המשכורת. בין אם אלה סרטי ילדים נוסח "לילה מוטרף במוזיאון" או קומדיות אקשן מטופשות מעין זו – הפרצוף זהה. רק לפני שנתיים, ב"גרינברג", הוא הוכיח שהוא מסוגל גם אחרת. אדי מרפי ומתיו ברודריק בעיקר מעוררים געגועים לתפקידים הגדולים שלהם מפעם ושמישהו יסביר לי איך יכול להיות שגבורי סידיבה (“פרשס”) הפכה לשחקנית לגיטימית? קייסי אפלק, כהרגלו, מהווה איזושהי נקודת אור בקאסט חשוך מרפא.

לקינוח, מגיע גם המסר החברתי. בכל זאת, מדובר בסרט אמריקאי – ברור שיש גם מוסר השכל. הוא מטופטף בין השורות לכל אורכן של 104 הדקות של הסרט, אבל מגיע לשיא הישירות בסצינה הלפני אחרונה (אין ספויילרים). מסתבר שלא רק שהיינו עדים למאבק הנצחי בין בעלי ההון לדופקי הכרטיס, אלא שיש כאן אמירה נוקבת על המשבר הכלכלי בארה"ב ועל אנשי בורסה שמשחקים בפנסיות של אנשים תמימים. לא ממש ברור מהי האמירה או מדוע היא נוקבת, אבל ניתן להרגיש את נעיצתה, בזמן שחיוך נמרח על הפנים לנוכח תמונות הסיום. לא על הפנים של כולם, כמובן. יש כאלה שיבחרו להתנגד להשפעתו המשכרת והמשקרת של הסרט. אני בצד שלהם. לכל השאר – קחו הכל בקלות ותעשו חיים.

נ.ב.

אם טקס האוסקר הבא יהיה גרוע, תדעו בדיוק איך זה קרה. הרי ברט ראטנר מפיק ואדי מרפי מנחה. והצימוד הזה נולד בסרט הנ"ל.