"דרייב", סקירה
5 בנובמבר 2011 מאת אורון שמיראחד הדברים הכי מדהימים בסרט הגם-ככה מדהים באופן כללי ששמו "דרייב" (“Drive”) הן התגובות האסוציאטיביות שהוא מעורר בצופיו. אישית, לי הוא הזכיר את הקולנוע הדרום-קוריאני של העשור הקודם. אבל יצא לי גם לשמוע השוואות לסרטי שוד צרפתים (אולי בזכות הטמפו), סרטי סמוראים (סוגיות המוסר והכבוד, אני מניח) למערבונים קלאסיים (הגיבור חסר השם והשפעתו על “תושבי העיירה”), לסרטי ניאו-נואר (כנראה בשל הדגש על האווירה) ולקולנוע של קוונטין טרנטינו, בעיקר ל"ספרות זולה" ו-”חסין מוות". לדעתי, כולם צודקים וטועים באותו הזמן. ככה זה ב"דרייב" – המוני סתירות דרות זו עם זו בכפיפה אחת. הסרט מתרחש באייטיז ובימינו אנו בו זמנית. הוא משוטט בטריטוריות מוכרות ומזכיר לכל אחד חוויות קולנועיות מן העבר הפרטי שלו, אבל לא ממש דומה לשום דבר שראיתי בזמן האחרון. בקיצור, סרט ענק שיש בו גדולה אמיתית.
נו, תנחשו מה יש לו ביד השניה?
גיבור הסרט הוא נהג (ראיין גוסלינג). זוהי כל מהותו. ביום הוא נהג פעלולים, בלילה הוא נהד שודים. אין לו ממש חיי חברה או תחביבים. כאשר הוא לא מאחורי ההגה, הוא זוחל מתחת לאיזו שאסי, במוסך של של שאנון (בריאן קרנסטון), בו הוא עובד. אותו מוסכניק רוצה להפוך את גיבורנו לנהג מירוצים לגיטימי ופונה בבקשה לעזרה כספית אל גנגסטר בשם ברני רוז (אלברט ברוקס). במקביל, גיבורנו מתוודע אל שכנתו המסקרנת (קרי מאליגן), המגדלת לבד את בנה הקטן משום שאביו (אוסקר אייזיק) כלוא בבית הסוהר. הייתכן שלהבה ניצתה בליבו הקרחוני של הנהג? תוך כדי בירור התשובה, אנו עדים להסתבכות רצינית של עלילת רכב המירוץ עם מאפיונר יהודי (רון פרלמן), הסתבכות של השכנה עם אותם הגנגסטרים ושוד שגרתי שהופך להכי פחות שגרתי שאפשר.
מבחינתי, האחראי הבלעדי שחתום על הגדולה שהוזכרה לעיל הוא הבמאי הדני ניקולס וינדינג רפן (“ברונסון”). אם אי פעם שאלתם את עצמכם מה בעצם תפקידו של במאי בסרט קולנוע – הרי התסריטאי כותב, הצלם מצלם את השחקנים משחקים והעורך עושה מזה סרט – תוך 100 דקות משובחות במיוחד תתגלה בפניכם התשובה. אפשר לפאר ולהלל בנפרד כל מיני מרכיבים בסרט המפואר והמהולל הזה, כמו למשל הצילום או הפסקול. אבל מי שמשלב אותם יחדיו הוא אך ורק החזון של הבמאי. הוא האיש עם התוכנית, הוא מחליט לאן לוקחים כל דבר ובאיזו מהירות – הוא הנהג, האוחז במושכות. ולרפן ידידנו יש וואחד אחיזה. אני לא זוכר מה הייתי עד למפגן כל-כך עצום ורב-עוצמה של קולנוע במלוא עוזו. תקיפה חזיתית בכל הכלים העומדים לרשותו של הקולנוען. פשוט שילוב מנצח בין תמונה וסאונד.
מתוך סצינת השנה שלי, עד כה.
תוסיפו לכך את העובדה שהתסריט של "דרייב", אותו כתב חוסיין אמיני, על-פי ספרו של ג'יימס סאליס, הוא די בינוני ולגמרי בעייתי, למען האמת. משהו ברמת תסריט לא רע של משחק מחשב בכל הנוגע לתחכום, כלומר לפשטות. או אז, גודל ההישג של רפן מתחדד ומתחוור. הבחירות שלו מתי לחתוך ומתי להתעכב פשוט מושלמות. והשימוש שלו באותם כלים הוא ברמת החוצפה ממש. תראו לי עוד במאי שמשנה תאורה באופן לא ריאליסטי לחלוטין באמצע סצינה, כדי להשיג את אפקט רגשי. ב"דרייב" יש כל-כך הרבה רגעים שראויים לתואר "סצינת השנה" – הפתיחה, השוד, מועדון החשפנות, הפיצרייה, המעלית, יא ווארדיקה המעלית, וגם הפרסונל פייבוריט שלי: סצינת המוטל. הדקות הכי בלתי נתפסות שראיתי השנה בקולנוע והרגע בו הסרט הממילא-מסובב-לחלוטין הזה מתהפך על ראשו המטורף.
הייתי רוצה לדבר על המשחק, אבל גם כאן מדובר פשוט בסוללה כבירה של הופעות מוחצות. גוסלינג הממגנט בתפקיד הראשי, פרלמן, קרנסטון, ברוקס בתפקידי המשנה. האכזבה היחידה מגיעה מן הכיוון הנשי. לכריסטינה הנדריקס יש תפקיד קטן של לשתוק ולהיות יפה, כך שזו לא אשמתה. מה שמותיר אותנו עם קרי מאליגן ובמקרה שלה הייתי מגזים ואומר שמדובר בנקודת מפנה ביחסים שלנו. מאליגן הפכה רשמית עבורי לרנה זלווגר החדשה – זו שכולם, כולל אותי כמובן, התאהבו בה בסרטה המוכר הראשון (“לחנך את ג'ני”) ושעכשיו פשוט אי-אפשר לראות יותר את הפרצוף הנוגה-חמוץ שלה. אני מאוד מקווה שזה ישתנה בקרוב. אין לי צורך בעוד רנה זלווגר לאוסף.
תאמינו או לא, אבל התמונה הזו היא פחות או יותר רוב זמן המסך של הגברת הנדריקס בסרט
יש לי הרגשה ש"דרייב" לא בדיוק יסחוף אחריו כמויות גדולות של קהל. למעשה, אני מהמר שרבים יצאו ממנו מאוכזבים. הרי הוא לא באמת סרט אקשן שיגרום לכם לרייר על מכוניות. יותר בכיוון של מותחן פסיכולוגי אלים ומהורהר, עטוף אטמוספירה פוסט-מודרניסטית חזקה וקריצות לעשורים שכבר לא איתנו. סרט כזה שכל הזמן, אבל כל הזמן, משחק עם הציפיות של הצופה. כאשר אתם בטוחים שאתם יודעים איך סצינה א' הולכת להיגמר – אתם ממש לא בכיוון. וכאשר אתם מצפים לבלתי-צפוי בסצינה ב', היא דווקא מתגלה כלא מפתיעה בעליל. במילים אחרות, מדובר בחווית צפייה מאתגרת. במיוחד אם לוקחים בחשבון שזהו סרט חסר רחמים וחסר התחשבות לפרקים, גם בקהל שלו. מאידך, אין ספק שלסרט יש קהל והם ימצאו האחד את השני.
עבורי, מדובר באושר גדול. יש כל-כך מעט סרטים בשנה שהם "סרטים שלי", עד כי הגילוי והמציאה שלהם מסבה לי שמחה רבה. כל כך אהבתי אותו מיד בתום הצפייה, עד כי אטמתי את אוזניי. אמנם הפסדתי עוד קצת מהמוזיקה המצויינת והפסקול של קליף מרטינז, אבל פשוט לא רציתי בשום פנים ואופן לשמוע עוד דעות על הסרט מיד בסיומו. אתם מכירים את זה – הסרט נגמר, אנשים רעים מיד פולטים בקול רם את הדעות שלהם ותוקעים אותן בתוך הראש שלכם, מבלי לשאול אם אתם רוצים אותן שם. באינסטינקט פראי, על גבול ההישרדותי, הצלחתי להימנע מכך הפעם. אבל עכשיו, הרבה אחרי הצפייה, אתם מוזמנים להפגיז אותי בדעותיכם. שלי כבר מגובשת, איתנה. כמו ראיין גוסלינג עם ז'קט העקרב, קיסם בפיו ובידו – פטיש. לו היה לי פטיש…
הזכיר לי מעט את הסרט הזה , או את "אהבה בשחקים":
גם הם: סרטי "נאו נואר" מהפכניים בהשפעת הקולנוע הקוריאני. יצירות חד פעמיות שלא ניתן להסביר במילים. קולנוע פוסט מודרני במיטבו. מתרחשים בתחילת הניינטיז ובזמננו בבת אחת.
"דרייב" הוא סרט אקשן עשוי היטב. אבל באמת שאני לא מבין את ההתלהבות. הלוואי והיו בסרט כמה רגעים שמעמיקים אותו ונותנים לך את ההרגשה שהוא מעבר לבמאי אירופאי שקיבל תקציב הוליוודי. אבל אין בסרט הזה עומק – הוא רדוד וממחזר הברקות תסריטאיות ובימויות שכבר ראינו בהמון סרטים אחרים.
מעבר לזה הוא גם ממחזר שוטים (כמה פעמים הוא משתמש בשוט של לוס אנגלס מצולמת מלמעלה?).
חוץ מזה שיש לי התנגדות עקרונית לסרטים שבהם מוסיקה מרכיבה 90 אחוז מעיצוב הפסקול בסרט.
מה שהופך פסקול של סרט לטוב זו לא העובדה שהוא לא מרפה לשטוף לך את המוח למשך 90 דקות.
בימוי טוב זה לא שתי כוכבים בלונדינים ותקציב של 13 מיליון דולר.
אבל זו דעתי. אני שמח שנהנת ורק מנסה להבין.
כל כך הרבה כבר נאמר על הסרט הזה שנדמה כי הוא כאן עימנו כבר לפחות עשור, אולי יותר, בערך כמו "מועדון קרב" גם הוא מצויד בטייטל המחייב של סרט פולחן. כבר מספר פעמים חזרתי בפייסבוק על המלצתי ללכת ולראות את הסרט הזה שכן אולי פעם בכמה שנים יוצא לנו, כצופים, לראות סרט ולצאת ממנו בידיעה שראינו אחד כזה שיהפך ברבות השנים לפולחן. עוד מעט אנשים יתחילו לשאול חבריהם- "מה? לא ראית דרייב? באמת?!". ניהלתי דיונים אין ספור על הסרט וקראתי כבר כמה וכמה סקירות וביקורות, יש שאהבו אותו מאוד ויש שסלדו ממנו ולא הבינו על מה המהומה, אני מצאתי בסיקוונס הפתיחה שלו את המפתח לכל הסרט- כשם שהוא מעלה באותה מהירות פתאומית הילוך במהלך הבריחה מהשוד, כך הוא יכול להוריד אותו, מאפס למאה בזרעית אפון השנייה, ככה הוא על ההגה וככה הוא גם בחיים, כשמו כן הוא- דרייבר.
חייבת לציין שבתור אחת שמכסה עיניים בקטעי אלימות בסרטים, הפעם גם סתמתי את האוזניים. ממש חזק.
הסרט קצת איבד אותי עם הגרפיות המוגזמת של קטעי האלימות.
אין ספק שמדובר ביצירה מעניינת, תאורה מופלאה, כמה סצנות פיוטיות, דמות גיבור לא-גיבור שקשה להתעלם ממנה.
אבל לא נשארתי עם יותר מדי מהסרט ברמת מסר/הזדהות/רגש.
מסכים איתך בכל מילה, כבר אפשר להגדיר אותו כאחד מסרטי העשור!