סקירת די.וי.די: "Arietty" ו-"אטנברג"

אני פשוט לא מאמין ששכחתי לחלוטין להעלות את סקירת הדי.וי.די האחרונה שלי לבלוג. היא כבר בת שלושה שבועות אבל אתן ואתם תסלחו לי. החגים וכל זה עדיין משמשים תירוץ, לפחות עד שיתחלף החודש הלועזי מחר. חבל לי במיוחד שעבר זמן כה רב מפני שעבורי זה אומר שלושה שבועות שבהם אנשים היו יכולים להיות חשופים ליצירה החדשה והמפעימה של סטודיו ג'יבלי, אולפני האנימציה של הייאו מיאזאקי – "Arietty". בהמשך ישנו גם "אטנברג" ("Attenberg") היווני, שפחות חיבבתי ושעשוי להיות מוכר לקוראים האדוקים מפסטיבל ירושלים האחרון. ברוח "חובות צריך להחזיר" – הנה הסקירה הכפולה.

הסופרת הבריטית מרי נורטון כבר זכתה לכמה עיבודים לספרי "הלקחנים" שכתבה. בשנות התשעים היו גם סדרה וגם סרט אשר נסובו סביב אנשים מיניאטורים שחיים מתחת לבתים של כולנו ו"משאילים" כל מיני דברים שאיש לא ירגיש בחסרונם. אך לאחר הצפייה בגרסה החדשה, נדמה כי יצירותיה של נורטון המתינו כשישים שנה עד לבואה של האדפטציה המיוחלת. היא נקראת "Arrietty” ואחראי עליה אולפן האנימציה היפני של סטודיו ג'יבלי, ביתו של אמן ההנפשה הדגול הייאו מיאזאקי (“המסע המופלא”).

המאסטר עצמו שקד על התסריט מספר שנים, בשיתוף עם קייקו ניוואה. על הבימוי הופקד הירומאסה יונביאשי, אנימטור ראשי בהרבה מסרטי האולפן, אשר מתכבד הפעם בסרט ביכורים. סרטו קרוי על שמה של הגיבורה שלו, אריאטיי (קולה של מיראי שידא), בת למשפחת לקחנים שמאוד אוהבת להסתובב בחוץ ורוצה לסייע לאביה בעבודות שאילת החפצים מבעלי הבית. זאת למרות שהיא מודעת לסכנות הטבעיות האורבות ליצור זעיר שכמותה, החל מהחתול של בני האדם ועד לעורב מרוגז. אבל הסכנה הכי גדולה עבור כל לקחן היא להיראות בידי בן אנוש. במקרה ומתרחש אירוע מצער שכזה, עליו להודיע למשפחתו ולעזוב מיד את ביתם. אך אריאטיי הסקרנית והאמיצה לא רק שנלכדת במבטו של ילד רגיש ומלנכולי בשם שו (ריונוסוקה קמיקי) אלא אף מתחילה לפתח עימו קשר חברי.

נהוג לשבח ולפאר את האנימציה בסרטים יפניים בכלל ובאלה של סטודיו ג'יבלי בפרט. אבל הפעם באמת שמדובר במשהו מיוחד במינו. הציורים בסרט הזה יפים ומלאי חיות, עד כדי הסחת הדעת מן העלילה, שמצידה מתקדמת בקצב מדוד ולא גולשת לדרמות מיותרות. די בהיסחפות אל עולמם הפצפון של הלקחנים בכדי להקסים ולשבות את ליבו של כל צופה, אבל יונבאשי רצה עוד ועירסל כל אלמנט בסרט בענן של עדינות ופיוט. הפסקול הענוג המושר באנגלית במבטא יפני, הבחירות הסיפוריות המדוייקות, הלוקיישן הכמעט יחיד אך המשתנה תדיר והפינוק האולטימטיבי לחוש הראייה – הן רק חלק מן הסיבות להתמסר אל קורותיהם של אריאטיי והלקחנים, באגדת האנימציה המרהיבה הזו.

"Arrietty”. בימוי: הירומאסה יונבאשי, יפן 2010, 94 דק', יפנית עם תרגום באנגלית.

מיפן ליוון, במעבר חד. מכל מה שיפה וראוי בעולם לטובת הכיעור המכוון והמוחצן של הקולנוע היווני העכשווי. קצת קשה לדבר על גל קולנועי בהתחשב בכמות הדלילה יחסית של סרטים בשנה, אבל זה לא מונע מהמון אנשים לעשות זאת ולהכריז על הגל היווני החדש. הנציג הבולט ביותר של תקופה זו הוא "Dogtooth” משנת 2009, שאף היה מועמד לאוסקר. הבמאי שלו היה גיורגוס לנטימוס והמפיקה הייתה אתינה רחל צנגרי. פחות משנתיים חלפו והצמד החליף תפקידים – כעת זהו לנטימוס שמפיק ואף משחק עבור צנגרי בסרטה הארוך השני כבמאית. קוראים לו "Attenberg”, הוא נציג יוון לאוסקרים של 2012 וכותרתו היא שיבוש שם משפחתו של מתעד הטבע האגדי סר דייויד אטנבורו, האהוב על גיבורת הסרט.

שמה הוא מרינה (אריאן לבד), בת עשרים ומשהו ודי בעייתית מבחינה מינית. לטענתה סקס מגעיל אותה אבל היא מתנסה בנשיקות עם חברתה הטובה והשרמוטית, בלה (אוונג'ליה ראנדו) ורוצה לפגוש בחור שיעשה לה את זה, כדי שתוכל לאבד כבר את בתוליה. בין לבין היא מבלה קצת זמן איכות עם אביה הגוסס (לנטימוס). בזאת מסתכמת פחות או יותר כל העלילה, כלומר האין-עלילה, של הסרט. ביתר הזמן עדים הצופים לשיחות היפסטריות על מין ואיברי מין, או לצילומים של נוף. הרגעים הכי יפים בסרט מתרחשים כאשר הגיבורה צופה בסרטי הטבע של סר אטנבורו והיו רק שלושה-ארבעה כאלה. התחושה הכללית היא של חוויה שניתן לפרש בשני אופנים. הראשון הוא שאין לי מספיק אינטלקט בכדי להבין את עומקו של הסרט, שכן הוא היה נדמה פשוט ופשטני – בעיסוק בחיה היוצאת החוצה מן האדם, למשל. או בחיבור שלו בין מין והמשכיות או בין למוות וסופניות. האפשרות השניה היא שהבעיה הפוכה – הסרט הוא האשם.

"Attenberg”. בימוי: אתינה רחל צנגרי, יוון 2010, 96 דק', יוונית עם תרגום באנגלית.

הסרטים נצפו באדיבות האוזן השלישית

הטקסט פורסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-12.10