פסטיבל חיפה 2011: הסיכום של אורון

כמדי שנה, עליתי להר הכרמל בחול המועד של סוכות, ליום אחד של פסטיבל הסרטים הבינלאומי של חיפה. הנה למשל, דוגמה ליום שכזה משנת 2009. בניגוד לפסטיבל ירושלים אותו אני צורך בכפייתיות, חיפה אף פעם לא באמת היה הפסטיבל שלי (אני מניח שאור יגיד את ההיפך הגמור). זה לא שאני לא נהנה שם, פשוט ישנה העיר הזו שאני לא ממש מכיר בה אף אחד, מה שמונע ממני להישאר ללון בה. אז כאמור, גם השנה עליתי צפונה ליום אחד. אבל נשארתי ארבעה. הגעתי בשני בערב ושבתי לתל-אביב רק בלילה שבין חמישי לשישי. היו לי עוד עיסוקים רבים שהשפיעו על ביקורי ובמידה מסויימת גם האריכו אותו, אבל האירוח החם והאווירה המיוחדת של הפסטיבל תרמו ללא ספק להחלטה (היומית) של להישאר רק עוד יום אחד. ולמחרת שוב עוד יום אחד וכן הלאה.

בעצם, למה בפסטיבלים אחרים אין אווירת חג שכזו? מה הבעיה להקים כמה דוכני מזון מהיר ולהקרין על מסך ענק קלאסיקות קולנועיות לממתינים והממתינות בחוץ? כנראה שזו הגישה שעושה את ההבדל בין הפסטיבל החיפאי לאחרים. גישה שחלחלה אל חדר העיתונאים, אשר קודם כל קיבל אותי בברכה ורק אחר-כך שאל למעשיי (ובהזדמנות זו – תודה גדולה לדורית, עדי וענת על היחס המופלא). בקיצור, היה לי כיף בחיפה, למרות שראיתי רק איזה סרט-שניים ביום. אבל לא היה לי זמן לספר על כך בהרחבה לקוראי הבלוג, שמספרם הוכפל ושולש בשבוע הנ"ל, מלבד עדכוני טוויטר זריזים. אז הנה זה קורה. עכשיו.

את הפסטיבל פתחתי באכזבה. זה לא שהסרט היה גרוע, פשוט לא הצלחתי להיכנס אליו. מי היה מאמין שדווקא "טרה פרמה" ("Terraferma"), סרט איטלקי על מהגרים מאת עמנואל קריאלזה ("המסע אל החלום") ימלא את אולם רפופורט עד אפס מקום? לא אני, זה בטוח. הגעתי במיוחד בשבילו ונותרתי בחוץ, ללא אלטרנטיבות ראויות. אבל הפיצוי הגיע מהר מאוד.

כשאני אומר מהר מאוד אני מתכוון ב-200 קמ"ש, אלפי כוחות סוס וראיין גוסלינג אחד. "דרייב" ("Drive") של ניקולס וינדינג רפן הוא אחד משיאי השנה הקולנועיים שלי. אני פשוט לא זוכר מתי סרט טלטל אותי, העיף אותי באוויר, הדביק אותי לרצפה והשליך את כל הציפיות שלי כצופה קולנוע לפח הקרוב בכל סצינה שניה. מדובר בהפגנת שליטה טוטאלית של במאי באמנות הקולנוע – בעיקר בצילום, פסקול וסאונד ועיצוב עולם קולנועי ייחודי.  כך זוכים בפרס הבימוי בפסטיבל קאן וכך לוקחים תסריט בינוני (בלשון המעטה) ומוציאים ממנו דברים שהוא עצמו לא ידע שקיימים בו. אני ארחיב על הסרט הזה כאשר ייצא בקרוב מאוד אל בתי הקולנוע. אתם מוזמנים לקרוא את דעותיהם הקצרות של אור ועופר עד אז (מה שמדהים באמת היא העובדה שאני נזכרתי בקולנוע קוריאני, אור בסרטי שוד צרפתים ועופר ראה בו סרט סמוראים. חגיגת סינפיליה מטורפת הוא הסרט הזה, לכל ילדה וילד). בינתיים, רק אומר ואוסיף שמי שמשיג לי ז'קט כמו של ראיין גוסלינג יקבל ממני בתמורה מה שרק ירצה. קיסם כבר יש לי.

גם הסיום של תקופתי בפסטיבל התברר כמוצלח, בזכות "פרוייקט נים" ("Project Nim") של הבמאי התיעודי ג'יימס מארש ("איש על חבל"). דמיינו את "כוכב הקופים: המרד", רק בלי המערכה האחרונה (בינתיים…). זהו סיפורו הבלתי ייאמן של נים, שימפנזה שהופרד בינקותו מאמו הביולוגית וגודל כילד לכל דבר במשפחה היפית-אמריקאית, שאף לימדה אותו את שפת הסימנים כחלק מניסוי מדעי. קוף-האדם לא רק שלומד הכל ומהר, הוא אף מתחיל להפגין יכולות שכליות שעולות (לדעתי) על חלק מן המטפלים שלו. חייו עוברות עוד טלטלות רבות, כאשר בכל פעם אנו נחשפים למורים ולמשגיחים שלו. בדרך כלל הם עושים סקס אלה עם אלה. קצת כמו קופים בהגיעם לבגרות מינית, הם נעשים אלימים, תוקפניים ורכושנים (וגם פחות חכמים משום מה). בכלל, למדתי הרבה יותר על בני אדם מאשר על קופי אדם מן הצפייה בסרט. נים, הדמות הטרגית של הסיפור, נגע במהלך חייו בכל מי שהכיר ואף השכיל אותו, אבל בעצם חי חיים לא לו. זהו סיפור עצוב, גם אם משעשע ומלא תובנות לפרקים, וחתיכת סרט אדיר. קצת מניפולטיבי מדי עבורי (כמו רוב הסרטים הדוקומנטרים שראיתי בחיי), אבל עדיין אדיר.

באמצע, כלומר בתווך שבין שני הניצחונות הקולנועיים הללו, ביליתי את זמני בצריכת סרטים מתוך התחרות הישראלית. או שעליי לומר, כיליתי את זמני. רגע לפני "נים" שידעתי שיסגור עבורי את הפסטיבל, אני זוכר ששאלת את עצמי בקול רם: "למה אני עושה את זה?". כלומר, מהי האובססיה הלא מוסברת שלי לצפות בכל סרט ישראלי חדש שנקרה בדרכי? למה זה טוב? למי זה תורם? אור היה שם במקרה, בזמן ששאלתי, והזכיר לי חלומות, תקוות ותחושת שליחות. אבל לעצמי היה לי קשה יותר לענות. פשוט לא הצלחתי להבין את סרטי התחרות הישראלית בפסטיבל חיפה השנה. לא הבנתי למה לעשות סרטים אך ורק בשביל ערב בכורה חגיגי אחד (או שניים, או שלושה) במקום בשביל המוני בני אדם שישמחו למצוא אותם בבית הקולנוע הקרוב למקום מגוריהם. ואם כבר עושים סרטים שמתקשרים עם הקהל, מדוע זו איכותם? האם הבעיה אצלי? הדרישות שלי גבוהות מדי? הטעם שלי אליטיסטי מדי? לא יודע. לדעתי לא.

אם כבר, להיפך – אני מוכן לעשות הנחות לסרטים ישראלים שלא הייתי עושה לאחיהם ההוליוודיים או האירופאים. ואני באמת חושב שנעשים כאן סרטים ברמה הגבוהה ביותר. ואני תמיד מוכן קודם כל לפרגן לקולנוע הישראלי. אבל כיצד אוכל לספר בגאווה ששאגתי מצחוק ב"דר פומרנץ", כאשר ברור לי שזה בעיקר משום שהסרט נע כל הזמן בין הפתטי לנשגב? האם אפשר להחמיא לעבודת הבימוי המדוייקת ומלאכת הצילום המפעימה ב"אף פעם לא מאוחר מדי", בלי להזכיר באותה נשימה את התסריט שלא משתווה לשאר האלמנטים בסרט? או לשבח את הרגעים המרגשים והמפוארים של "תנאת'ור" מבלי להתייחס לעובדה שסרט קולנוע הוא יצירה שלמה ולא אוסף של רגעים? ואלה עוד הסרטים שכן חיבבתי.

בסרטים "עד סוף הקיץ" ו-"ברקיע החמישי", שראיתי מבעוד (חול ה)מועד, אשמח לציין לטובה את השחזור התקופתי, אבל בזאת ייגמרו פחות או יותר כל ההילולים שלי. ועל "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" או הזוכה הגדול של הפסטיבל, "לא רואים עליך", גם את שניהם ראיתי לפני כן – פשוט אין לי שום דבר טוב להגיד. מצב מתסכל מאוד מבחינתי כמי שהציב לעצמו כמטרה וכמנטרה למצוא קודם כל את החיובי בסרט, כל סרט שהוא ובמיוחד מקומי.

בקיצור ולעניין, סרטים ישראלים יקרים, די ביאסתם לי את התחת בשבוע שעבר. אני לא יודע אם מזל או חבל שלא תפסתי את "ההתחלפות". אולם, בכל מקרה אשלים את הצפייה בו ברגע שיתאפשר לי. זה הרי לא שאלמד שיעור מן הפסטיבל הזה ואפסיק לחכות ולצפות לכל סרט ישראלי שני שנראה באופק. אני רק לא מבין מדוע לעשות פסטיבל כל-כך יפה אבל להקרין בו סרטים שאינם תואמים את איכותו. מצד שני, כבר סיכמנו שנכנסתי לסרטים הלא נכונים. עד כאן פסטיבל חיפה 2011, נתראה בשנה הבאה. כלומר, מחר, עם נושאים אחרים לכתוב עליהם. רובם בטח יהיו קשורים לקולנוע ולסרטים 🙂