פסטיבל ניו יורק 2011: דיווח #4 – סוף העולם?

כבר נחתתי בארץ, אבל יש עוד כמה סרטים שראיתי בחו"ל וטרם כתבתי עליהם, בהם שניים שנוגעים בדרך זו או אחרת באפוקליפסה.

4:44 Last Day on Earth

לראות את מרטין סקורסזי מקדים כמה דברים לפני סרטו זו חוויה מרגשת מעצם גדול המעמד. לשמוע את אבל פרארה נושא דברים לפני ואחרי הסרט זו כבר הצגה מעולם אחר – הבמאי הלא צעיר נראה כאילו הוא בהיי תמידי/על סף התמוטטות עצבים, תמיד מחזיק את עצמו כפוף ומדבר לעניין גם כשאין לו מושג על מה הוא מדבר. אבל הסרטים שלו לא תמיד מעניינים כמו האישיות שלו.

סרטו האחרון, יוצא מנקודת מבט די פשוטה: ידוע לכולם כי כדור הארץ עומד להיות מושמד תוך קצת יותר מיום, אגב השמדה טוטאלית של שכבת האוזון, מה שיוביל לכך שקרני שמש יורקות ישרפו את כל החיים על פני האדמה (עם המדענים סליחה). פרארה בוחר להתמקד באופן בו זוג ניו יורקי אחד מתמודד עם המוות הצפוי – עם לא מעט סקס, אבל גם עם שיחות, מריבות, השלמות, מרידה בגורל וקבלה של מסר רוחני.

"סרטים על הסוף העולם הם לרוב על דבר אחר, אני עשיתי סרט על מערכת יחסים" ציין הבמאי באמירה הכי מדוייקת שלו. ואכן הסרט סובב בעיקר סביב מערכת יחסים בעייתית מאוד בין ציירת צעירה (המגולמת בידי שיינין לי, בת זוגו של הבמאי) לגבר מבוגר ומשכיל יותר שנטש למענה אישה ובת (המגולם בידי וויליאם דפו, אשר משתף פעולה עם פרארה בפעם השלישית). יש בסרט מימד אוטוביוגרפי וגם חופש פעולה לשחקנים, המאלתרים לא רק זה מול זה אלא גם אל מול מסכי טלוויזיה רבים השוכנים בדירה בה מתרחש רוב הסרט – דפו מתווכח עם אל גור והדאלי לאמה, לי מקבלת מסרים מגורו בודיהסטי ויש גם קריין חדשות שמעדיף ברגע משעשע ועצוב שלא לדווח על השעות האחרונות ופשוט להשאיר את המרקע לתמונות של העולם ברגעיו האחרונים.

השימוש הרב של הסרט בטכנולוגיה דיגיטלית, גם כשיטת צילום וגם בתוכן הנראה על המסך, יוצר אמירה אמביוולנטית צפויה אך גם חביבה על כך שהקידמה הביאה את סוף העולם אך גם לא ניתן להסתדר בלעדיה (ודפו אף שוחח על הסרט בחנות של אפל, במקרה יום לאחר מותו של סטיב ג'ובס). גם הסרט עצמו נע בין החביב לבאנלי, אבל בקיצוניות גדולה בהרבה. כשם שיש רגעים שבהם הכנות המקורית של הסרט כובשת, בלא מעט רגעים אחרים הוא נראה נדוש, גס מדי ושגרתי. תובנות פואטיות יפות שניתן היה לפתח, מוחלפות בדיאלוגים צפויים וסיסמאתיים. זהו סרט שצריך לקבל את החלקים המאוד רעים שלו, על מנת ליהנות מן החלקים המאוד טובים שלו – כאשר קשה לשים את אצבע על הנקודות המדוייקות בהם הסרט משנה את אופיו.

Take Shelter

סרטו זוכה פרס שבוע המבקרים בקאן של הבמאי ג'ף ניקולס יוצא מנקודת מוצא יחסית קלה להבנה: פועל פשוט אך לא עני, איש משפחה נאמן, סוג של "כל אדם" אמריקאי, מתחיל לקבל סיוטים מאוד מוחשיים. בחלקם הכלב שלו תוקף אותו, ציפורים נופלות מן השמיים, בתו או אשתו נפגעות. בכל הסיוטים יש גם סופה גדולה. מצד אחד, האדם יודע כי זה לא ריאלי להאמין לסיפורים האלו והוא חושש כי הוא לקה בנפשו. מאידך, הוא לא יכול שלא להאמין להם. הוא חש כי אלוהים מנסה לרמוז לו על בואו של מבול חדש ועליו לבנות מקלט לבני משפחתו.

מכאן הסרט לוקח את הזמן שלו בלתאר את הדרך בה הפחד של הגיבור משמיד לאט לאט את הקריירה שלו, פוגע בחסכונות המשפחה שנועדו לאפשר לבתו החירשת ניתוח שיעניק לה את היכולת לשמוע ומוביל את עצמו לעבר סופם של החיים האישיים, או אולי מציל את היקרים לו מסוף העולם. הסרט עובד גם כסרט על מחלת נפש וגם כסרט על נביא שאיש אינו מאמין לו – ועושה עובדה אמינה בשתי האפשרויות כמעט עד לרגעיו האחרונים. הקולנוע של ניקולס מתמקד באירועים הדרמטיים – אך הוא מטפל בהם בקצב כל כך עדין ואיטי, שהתוצאה לעיתים נראית לירית מאוד ולעיתים משעממת. יחד עם זאת, קטעי החלום/נבואה המשולבים בסרט מעניקים סוג של קצב מהיר מעט יותר ליצירה, ההופכת ליותר ויותר מעניינית ככל שהיא מתקדמת. הסרט משלב דרמה משפחתית עם נגיעות של מלודרמה ואימה לכל דבר ועניין.

מייקל שאנון בתפקיד הראשי מצליח במשך רוב הזמן לסחוב את הסרט על כתפיו, אבל מדי פעם המשחק שלו נראה אקספרסיוניסטי מדי ומנסה להרשים בכוח. מי שמאזנת אותו בצורה יפה מאוד היא ג'סיקה צ'סטיין, שלא פחות מחמישה(!) סרטים בכיכובה הוקרנו מסחרית בניו יורק בזמן ביקורי (עוד שני סרטים בהם היא משתתפת צפוים לצאת בארה"ב עד אמצע ינואר – חלק מן הסרטים פשוט התעכבו הרבה זמן עד ההפצה). אומנם עוד לא ראיתי את כל הסרטים בהם הגברת צ'סטיין השתתפה (אני בספק אם היא ראתה) אבל נדמה לי שההופעה שלה בסרט הזה היא תצוגת המשחק הטובה ביותר שלה השנה. כולל עץ החיים.

משהו בסרט הזה נראה לי מעט מאולץ ואמנותי מדי, אבל הגישה השתנתה בעקבות הרבע האחרון של הסרט – רבע בו כל החסרונות של הסרט נעלמים וניקולס רוקח את כל המרכיבים שעיצב באיטיות לתצוגה של קולנוע מפחיד ומטריד.