פסטיבל חיפה 2011: "ההתחלפות"

הקדמת אורון: דיווח שני של יניב אידלשטיין מן הפסטיבל, אשר שוב משמש כסקירה מורחבת על סרט בולט. ככה זה כשאור רואה שישה סרטים ביום ולא יכול לשפוך ים של מילים על כל אחד ואחד מהם, בעוד אני מעדכן בעיקר את הטוויטר שלנו (סקירה מלאה שלי על "דרייב", מועמד רציני לסרט השנה שלי, אני מבטיח אחרי הפסטיבל). ונעבור לדעתו של יניב על סרטו של ערן קולירין, אשר לה הוא העניק את הכותרת "דמות בחיפוש אחר אירוע מחולל":

(הערה: מאז פסטיבל חיפה השתנה סוף הסרט, כך שהטקסט הנ"ל מתייחס לגרסה הקודמת)

"ההתחלפות" של ערן קולירין היה הסרט השני שראיתי בפסטיבל חיפה. בצירוף מקרים מוזר, גם הוא הזכיר לי בדרכו את "המופע של טרומן". ("לעולם אל תתני לי ללכת" המתיש הזכיר לי גרסה אלטרנטיבית של "טרומן", גרסה בה הגיבור הוא חדל אישים, שמגלה את התרמית שמנהלת את חייו, אך לא טורח להתקומם נגדה. אגב, גם את "טרומן" ראיתי לראשונה בפסטיבל חיפה, בהקרנה באודיטוריום ב-1999.)

לעומתו, "ההתחלפות" מזכיר קטע אחר מאותו סרט של אנדרו ניקול ופיטר וויר: הקטע בו טרומן ברבנק רק מתחיל לחשוד שחייו הם זיוף אחד גדול, וכדי לבדוק אם זה נכון, הוא מתחיל לחרוג במכוון ממסלול חייו הרגיל – לפנות לרחובות שלא נמצאים בדרכו הביתה, להתפרץ לחדרים רנדומליים בלי סיבה – בתקווה לחשוף את התרמית ולגלות את האמת על המקום בו הוא חי.

טרומן של "ההתחלפות" הוא עודד, בחור נשוי, דוקטורנט לפיזיקה באוניברסיטת תל אביב. הסרט מרתק מן השוט הראשון, משום שהוא נפתח בשיקופית שם הסרט, ומשם עובר מיד לשוט של גיבורנו היוצא מן הבית והולך ברחוב. כמו שיודע כל מי שראה את הסרט הקצר האדיר "המנון" של אלעד קידן, יש משהו מהפנט וקמאי בסטוריטלינג הבסיסי של מצלמה סטטית (או כמעט סטטית) שעוקבת אחרי דמות ראשית שצועדת מא' לב', עם סאונד טבעי וללא מילים. זה מרתק כל כך שאנחנו מוכנים לשבת במשך דקות ולעקוב במתח אחר מהלכיו הבלתי-מעניינים בעליל של הגיבור: קם, עולה לאוטובוס, נוסע לאוניברסיטה, חוזר, מדבר עם אישתו, מזיין אותה, הולך לישון. בשפה קולנועית פשטנית במתכוון (ונפלאה ויזואלית בזכות הצלם שי גולדמן) אנחנו מרותקים ועוקבים בדריכות אחר חייו המשעממים של עודד, ומצפים לתפנית שבוודאי צפויה להתרחש בהם.

וראו זה פלא: עד מהרה, מי מצטרף אלינו בציפייה הזאת? עודד עצמו. בהדרגה נמאס לו מהחיים האלה, וגם הוא כבר רוצה שיקרה משהו. וכששום דבר מעניין לא קורה, הוא מתחיל לחקור. הוא מתחיל לבדוק את הפרטים הקטנים של חייו. הוא מחפש סתירות. הוא מתחיל לפעול בדרכים בלתי צפויות – והכל כדי למצוא את הדבר הזה, הדבר שיזיז פה משהו, שהסרט הזה יתחיל כבר.

חצי השעה הראשונה של הסרט הייתה ממש התגלות. קולירין מעיף מהחלון את כל המוסכמות של קשת עלילתית, ונותן לנו לתהות מחדש בכל סצינה מה בעצם קורה פה, מה יקרה ומה יכול בכלל לקרות. וזה משחרר. כל כך משחרר.

וזאת הפסקה שבה הייתי מת לכתוב שהחל מהנקודה הזאת, בהדרגה הסרט נבנה והולך, עד שלבסוף הוא לוקח את הצופים לפסגות מטורללות של אבסורד קומי מענג. לצערי הרב, אני לא יכול לכתוב את זה. בסרט יש המון סצינות נפלאות; הן מרבות להפתיע, ונעות בין הומור שחור לבין מוטיבים של בדידות, דיכאון, ניכור וקומדיה. ויש אפילו מעין התפתחות בעלילה, בעקבות מפגשו של עודד עם דמות של שכן בבניין, בגילומו של דב נבון. אבל החלטתו הראשונית של קולירין, שלא להתקדם לשום כיוון מוגדר, נשארת, למרבה הצער, הרבה יותר מדי זמן. בשלב מסוים, זה פשוט נהיה רצף של סצינות בלי שום סדר מובהק, ומתישהו גם עכברי סינמטקים ותיקים מתחילים להשתעמם. (הצופים הממוצעים שגדשו את אולם רפפורט השתעממו הרבה לפניי. עבור כל הצופים הסחים שסביבי, זה היה פשוט "סרט שכלום לא קורה בו".)

איך אפשר שלא להתאהב בסרט שכל-כולו בדיקת גבולות ופריצתם? ובייחוד כשהוא מגיע מיוצר שזכה להצלחה אדירה עם סרטו הקודם והמשובח "ביקור התזמורת", ובמקום לנוח על זרי הדפנה בחר לעשות סרט אקספרימנטלי בעליל? אני מסיר את הכובע בפני ערן קולירין, גם על התעוזה וגם על הכישרון. הסרט הזה נועז ומצחיק ומבריק לפרקים. רק הלוואי שהיה מוצא לו כיוון טיפ-טיפה יותר מוגדר, ומוביל לשורה תחתונה כלשהי, תהיה אשר תהיה. זה מה שקידן השכיל לעשות בסרט שלו. הסיומת של "המנון" אמנם לא מושלמת בעיניי, אבל לפחות היא קושרת את הקצוות ומשאירה אותך עם סרט שלם. כשהאור עלה על "ההתחלפות", לעומתו, נשאר לי טעם מריר של פספוס.