פסטיבל ניו יורק 2011: דיווח #2

הקדמת אורון – עופר ממשיך את מסעו המופלא בניו יורק, עם חמישה סרטים מן המדוברים ביותר בעולם הקולנוע כרגע, שאפשר בעיקר להזיל עליהם ריר ולפנטז שיגיעו כבר לארץ/טורנט – "My Week With Marilyn", "Blaclthorn", "Moneyball", "Drive" ו-"Hugo". אין מצב שאתם לא קופצים פנימה לקרוא את ההמשך, תוך כדי קנאה. ונעבור אל עופר –

My Week With Marilyn

את הסרט אומנם ביים סימון קרטיס, אבל כמעט כל כתבה שתקראו עליו תתרכז במישל וויליאמס, אשר מגלמת בסרט את מרלין מונרו, אולי האייקון הקולנועי הגדול מכולם. עם כל ההערכה שיש לי אל וויליאמס, היו לי חששות לגבי מידת ההתאמה שלה לתפקיד: לא בגלל שמבנה הגוף שלה צנום יותר ממונרו, אלא בגלל שמדובר בשחקניות שיצרו דימוי שונה מאוד: מונרו, ברוב תפקידה, שידרה קלילות, מיניות ונאיביות. וויליאמס משדרת רצינות וסבל. מונרו היא בעיניי מן השחקניות המצחיקות ביותר בתולדות הקולנוע – קשה לי להיזכר בקומדיה בה שיחקה וויליאמס (אולי סינקדוכה ניו יורק).

אבל הרי למונרו היה גם צד טראגי – כפי שיודע כל מי שמכיר את סיפור חייה. מה גם שאחד מתפקדיה הגדולים ביותר, בסרט יוצאי הדופן היה מן הסוג שמתאים יותר לוויליאמס – ואת התפקיד הזה כתב לה ארתור מילר, בעלה השלישי. כך שהיה מקום גם לקוות ליצירה מעניינת.

וויליאמס למעשה מגלמת בסרט שלוש דמויות שונות. הראשונה היא הדמות הציבורית של מרלין מונרו – הפרסונה שלה לא רק על המסך, אלא גם במפגשים עם התקשורת והקהל. השניה היא הדמות אותה מגלמת מונרו בסרט הנסיך ונערת השעשועים שעלילת הסרט הנוכחי עוקבת אחרי עשייתו. ולבסוף – מונרו ה"אמיתית" – דמות שברירית זו היא האחרונה שנחשפת וכמובן שהיא המרתקת ביותר. וויליאמס מתגלה כשחקנית קומית מצויינת בשתי הדמויות הראשונות, הדמות השלישית מאפשרת לה להפגין את הכישורים הדרמטיים הייחודים שלה. הכל מתחבר לתצוגת משחק מוצלחת אחת – האומרת משהו לא רק על דמותה של מרלין מונרו, אלא גם על כל המושג של כוכבות בקולנוע – כולל על הדמויות שוויליאמס גילמה עד כה בקולנוע ובטלוויזיה.

אבל זו תהיה טעות להתייחס לסרט כעוסק רק בדמותה של מונרו – או להתייחס לוויליאמס כליהוק המעניין היחיד בסרט. מול דמותה של מונרו עומדת דמותו של לורנס אוליביה – מגדולי שחקני התיאטרון בכל הזמנים ומומחה בעיבוד של שייקספיר לקולנוע. את אוליביה מגלם קנת בראנה שניתן לומר על הקרירה שלו דברים דומים. זהו ליהוק צפוי יותר, אך מעניין אף הוא – בראנה מעניק אנושיות לדמותו של אוליביה, אך עדיין מגלם אותו גם כסוג של גיבור טראגי גדול מן החיים לעיתים.

העימות בין מונרו לאוליביה הוא גם עימות בין שתי גישות למשחק – הגישה הקלאסית אותה מייצג אוליביה והגישה של מונרו, אשר באותה תקופה אימצה את "השיטה" – טכניקה הדורשת כי כל המשחק יבוא מן החוויות האישיות של השחקן והבנה של מניעי הדמות, גישה לה אוליביה התנגד. מונרו גם הייתה שחקנית שידעה לעבוד טוב יותר מול מצלמה (ואולי – ידעה לחיות רק מול מצלמה) דבר שגרם, על פי הסרט, לקנאה מצידו של אוליביה. מונרו גרמה בזמנו לקהל לקנות כרטיסים, בניגוד לאוליביה שהיה חביב בעיקר על הביקורות. מישל וויליאמס זוכה כיום ליחס המזכיר יותר את היחס לאוליביה – כמעט כל סרטיה משובחים על ידי הביקורת, אך בעיניי הקהל הרחב היא עדיין בעיקר הבלונדינית מ"דוסון קריק" או בת הזוג של הית' לדג'ר המנוח.

אולם עד כה התעלמתי מהיבט מהותי בסרט, המובא בכותרת הסרט על ידי המילה "שלי" – הסרט מתבסס על ספריו ויומניו של קולין קלארק – בן למשפחת אצולה בריטית שעבד כעוזר במאי שלישי בסרט והפך לאיש ההפקה המקורב ביותר למונרו. קלארק (המגולם בסרט על ידי אדי רדמיין) מעניק לעיסוק של הסרט בקולנוע את המימד של הקהל המעריץ והשואף לגעת בכוכבים. הוא גם חווה סוג של סיפור של אהבה שמובן כי היא נידונה לכישלון, סיפור שמהווה את הציר הרגשי של הסרט וגם את נקודת החולשה היחסית של הסרט, אם כי מדובר יותר בתחושה כי יש בסיפור שלו משהו מעט סטנדרטי מאשר בחולשה ממשית של הסרט.

בעזרת צוות שחקנים משובח הכולל בין היתר את ג'ודי דנץ', אמה ווטסון ודרק ג'קובי, הסרט מבדר לכל אורכו ומצחק מאוד לפרקים. בכלל, הייתה לי תחושה כי זהו נאום המלך על עשיית סרטים – רק עם יותר מקום והומור. וגם נדמה לי שהסרט הזה אומר על קולנוע יותר ממה שזוכה האוסקר של השנה שעברה אמר על המלוכה. לא שזה מבטיח כי תהיה לסרט מועמדות כלשהי לאוסקר השנה.

Blaclthorn

גם סרטו של הבמאי הספרדי מאטו גיל עוסק בדמות אמיתית שהפכה לחלק בלתי נפרד מן המיתולוגיה של הקולנוע: בוץ' קסידי. הדימוי שיצר ג'ורג' רוי היל, של קאסדי והסאנדנס קיד יוצאים באקדחים שולפים לקרב אבוד מראש מול צבא ענקי וקופאים בפריים רגע לפני המוות הפך לכל כך מוכר עד שראיתי אותו כחלק מיצירת אמנות בגלריה בסוהו בה ביקרתי דקות ספורות לפני שצפיתי בסרט. מכיוון שלפני שנים ספורות בלבד נפטר פול ניומן, אשר גילם את הדמות בסרט הקלאסי, יש קסם רב בהנחת המוצא של הסרט החדש: קסידי לא נהרג בקרב מול הצבא והמשיך לחיות בזהות בדויה.

עד ליום בו הוא מגלה כי האישה שהוא והסאנדנס קיד חלקו נפטרה והותירה יתום. כך לאחר כ-20 של עבודה בחווה נידחת, הוא מנסה לשוב לארה"ב. אלא שמסעו מתקצר בעקבות כך שסוסו בורח כתוצאה מעימות עם ספרדי הנמצא במנוחה, מכיוון ששדד כסף מאחד מעשירי דרום אמריקה – אותו ספרדי מתגלה בהדרגה כמי שלא תמיד מספר בדיוק את האמת.

גיל ליהק לתפקיד קסידי את סם שפרד שמבצע את התפקיד בצורה מרשימה ולעיתים מהפנטת. הזיכרון הקולנועי של דמות הוא חלק מרכזי בהנאה מן הסרט – למרות שהוא מציג גרסה שונה לאירועים שתוארו בסרטו של היל. באופן טיפוסי למערבון, הסרט מצולם היטב ועוסק בשאלות של ערכים ומוסר בעולם של פושעים. לא מדובר בסרט מקורי במיוחד ובסופו של דבר אין לו משהו חדש לומר, פרט לעצם קיומו: זהו מערבון עשוי היטב במסורת של הסרט הקלאסי – עם הרבה אווירה ומעט חילופי ירי שמשאירים טעם של עוד. עבור חלק לא קטן מן הצופים, ואני בתוכם, עצם החוויה של צפייה במערבון על מסך גדול היא אירוע מיוחד.

Moneyball

מבין כל הסרטים בהם צפיתי במהלך החופשה, זהו כנראה הסרט בעל הסיכויים הגדולים ביותר באוסקר. הוא מכיל את כל מה שאמריקאים אוהבים: בייסבול, אנדרדוג שמנסה להצליח כנגד כל הסיכויים, כוכב קולנוע, דוגמא למקרה בו גם בשיטה הקפיטליסטית לעני יש סיכוי וכמובן – בייסבול. האמריקאים מאוד אוהבים בייסבול וכבר מתווכחים האם זהו אכן סרט הבייסבול הגדול בהיסטוריה. כנראה שכן, למרות שאני לא זוכר מספיק דוגמאות על מנת להשוות. אבל כן, הסרט הזה יותר טוב מליגה משלהן.

אני לא לגמרי מבין מדוע האמריקאים מכורים דווקא לענף ספורט זה, בו משחק נמשך כ-4 שעות וכולל פחות אירועים דרמטים ממשחק כדורגל (פוטבול דווקא כן מלהיב אותי), אבל כחובב ספורט אני יודע כי כל ענף הוא מרתק ברגע שיש קבוצה מועדפת. דומה כי היתרון של בייסבול בעיניי האמריקאים הוא הסטטיסטיקה – כאומה שמודדת הצלחה של קבוצה לאורך השנים באיזור זמן מסוים (באמת, שמעתי פרשנים דנים בהצלחה של סיאטל בשעון של מזרח ארצות הברית) בייסבול מספק קרב סטטיסטי בכל רגע של המשחק. Moneyball  מציג מקרה של ניצחון הסטטיסטיקה: מנג'ר של קבוצה בעלת תקציב נמוך מאוד (40 מיליון דולר זה תקציב נמוך בבייסבול, מסתבר) מנסה למצוא דרך להתאושש מעזיבת שלושת הכוכבים הגדולים של קבוצתו. הוא פונה לבוגר ייל צעיר שמאתר שחקנים יעילים סטטיסטית, אך כאלו שרוב הקבוצות מתעלמות מהם בגלל שהם לא נראים נוצצים. בהתחלה, כל הפרשנים חושבים שהוא השתגע, המאמן שלו מסרב לישר קו וההפסדים מצטברים, אבל בהמשך – טוב, הרי הוליווד הפיקה מזה סרט.

הסרט מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש לפני פחות מעשור. גיבורי הסרט עדיין פעילים. בראד פיט הפיק ומככב והוא מרשים מאוד. ג'ונה היל לא עושה יותר מדי, אך מקבל משום מה באזז של אוסקר לשחקן משנה. הבמאי הוא באנט מילר, והא גייס את חברו פיליפ סימור הופמן לתפקיד משנה נוסף.

באמת שקשה למצוא מילים רעות על הסרט הזה – הוא עשוי היטב, מרגש כשצריך ולא משעמם לרגע. אבל גם קשה למצוא יותר מדי מחמאות לחלק לו. כאמור, סרט אוסקר טיפוסי שכדאי מאוד לראות, אבל אני מקווה כי הוא לא יזכה בפרס בסופו של דבר.

Drive

גם על סרטו של ניקולס ווינדיג ראפן, המציג גם בפסטיבל חיפה ויעלה לאקרנים בקרוב, אין לי הרבה מה לומר פרט למילות שבח. גם הסרט הזה עשוי במקצועיות ומשוחק נפלא בידי ריאן גוסלינג וקארי מאליגן, שני שחקנים החווים שנה מצויינת. ההבדל הוא שהסרט הזה הוא סרט אקשן, עם כמה סצנות קשות לצפייה מבחינת הדם ולא מעט סצנות סוחפות ומותחות.

בבסיס, מדובר בסרט סמוראים – הגיבור עובד כמוסכניק ופעלולן בסרטים, אבל לוקח מדי פעם עבודות סיוע לשוד על מנת להתעשר יותר. הצרות מתחילות לקרות ברגע שהוא מעורב רגשית, בקשר עם שכנה שבעלה בדיוק עומד להשתחרר מכלא. וברגע שהרגשות נכנסים לעניין – המקצועיות של הגיבור בנהיגה ואלימות לא יכולה לחפות על ההסתבכות הבלתי נגמרת.

הסצנה הראשונה, מרדף מכוניות לדיווח על משחק כדורסל, מכניסה לאווירה לחוצה ומהנה כבר מן הפתיחה. ההמשך הוא משהו שלחובבי אקשן לא כדאי לפספס.

Hugo

ברגע האחרון נוספה הקרנה לפסטיבל ניו יורק, רק שלא נאמר מהו הסרט, פרט לכך שהוא של "במאי חשוב" וכי מדובר בעותק עבודה. בהקרנה אחרת בפסטיבל, אחד מן המארגנים פלט כי זהו סרט של במאי זוכה אוסקר שצפוי לצאת מסחרית השנה, מה שצמצם את רשימות האפשריות. איסטווד? שפילברג? כאשר בכניסה לאולם חולקו לי משפקי תלת-מימד, הבנתי שזה כנראה סרטו העלילתי החדש של מרטין סקורסזי. ההתרגשות עלתה כאשר סקורסזי עצמו עלה לבמה והסביר את המשמעות של המונח עותק עבודה: חלק מן האפקטים לא סופים, יהיו עוד כמה סצנות בתלת מימד, צריך לעשות קצת תיקוני צבע, הפסקול הוא המוזיקה שהלחין האוורד שור, אבל לפני ההקלטה של התזמורת המלאה שמתבצעת בימים אלו בלונדון.

למרות שמצב הסרט נראה לרוב טוב מן התיאור של הבמאי, לא ניתן לכתוב ביקורת של ממש לאחר צפייה בעותק לא סופי. מה גם שקשה לדבר על הסרט הזה מבלי לחשוף פרט מפתיע בעלילה שהוא למעשה הנושא האמיתי של הסרט. מצד שני, גם קשה לשמור את זה בלב: עבורי זה הסרט המהנה ביותר של סקורסזי מזה לפחות עשור וממש לא סבלתי בסרטים שהוא עשה בתקופה הזו.

הוגו הוא הגיחה של סקרוסזי לעולם סרטי הילדים (המתאימים גם למבוגרים) דבר המעורר מעט חשש, שכן בעבר הוא התמחה בעיקר בתיאור הצד האפל שח חיים. רומן פולנסקי לא ממש הצילח בניסיון שלו לעבד את אוליבר טוויסט. אבל הסרט של סקורסזי, למרות התחלה טיפה איטית, הוא פשוט חגיגה.

הסרט עוקב אחר הוגו, המפעיל את השעונים בתחנת הרכבת של פאריז בשנות השלושים. אביו המת הותיר לו מכונה דמויית אדם שהייתה אביזר של קוסם, אך ייעודה המלא עדין לא ידוע. בראשית הסרט הוא נתפס בניסון גניבה ממוכר צעצועים, והזה מחרים לו מחברת שהותיר לו אביו, המכילה רישומים של המכונה. הוא מנסה להשיב את האבדה מן המוכר ויוצר קשר עם ילדה אותה מגדל המוכר, חובבת ספרים והרפתקאות אשר נאסר עליה לצפות בסרטים. יחד, השניים יזכו להרפתקה המהווה הצדעה לעולם הפנטזיה אך נשארת במידה מסויימת בגבולות הריאליזם, בדרך לגילוי של אחד מן הקסמים הגדולים ביותר שניתן לתאר.

זהו סרט על אהבה לילדות, על אהבה לאמנות ואהבה לחיים עצמם. סקורסזי משלב בו הרבה מחוות לראשית הקולנוע, באופן המוביל לדמעות של שמחה בעיניים לאורך כל החצי השני של הסרט. חלק מן האפקטים אכן לא היו סופיים, אבל הסרט נראה נהדר כבר בגרסא הזו ובניגוד לרוב (אם לא כל) הסרטים, במקרה הזה התלת מימד הוא יותר מגימיק. כעת רק נותר לספור לאחור את הזמן עד הצפייה בגרסא הסופית.