פסטיבל ניו יורק 2011: דיווח #1 – סרטי ניו יורק מדכאים

ניו יורק באוקטובר מציעה אופציות אינסופיות לחובבי קולנוע: פסטיבל ניו יורק מסכם את הפסטיבלים הגדולים של השנה, בתי הקולנוע באיזור סוהו מקרינים בדרך קבע את מיטב תוצרת הארט-האוס העולמית ואל בתי הקולנוע המסחרים מתחילים לזלוג סרטים השוואים לקבל מועמדות לאוסקר. חגיגה, בייחוד מפני ש-2011 מסתמנת כשנה שונה מאוד לקולנוע, שכן כמה מן הסרטים שהספקתי לראות כאן די הדהימו אותי. לאחר כמה ימים בלי מחשב, אני מתחיל לדווח. את הפוסט הראשון אקדיש לסרטים מאוד מרשימים ועצובים, על העיר שקיבלה אותי במזג אוויר יפה.

Shame

הפנים של קארי מליגן הם כל מה שנראה בפריים – אלא שהמסך הרחב לא מספק רק קלוז-אפ והפנים שלה מוקפות באורות מחוץ לפוקוס, המעניקים למראה היפה שלה מימד נואש ומעט לכוד. ואז היא מתחילה לשיר – שיר מאוד מוכר, שבוצע בידי כמה מגדולי הזמרים של המאה העשרים. היא שרה אותו לאט ומעניקה למילים משמעות נוספת, אשר צובעת את השיר באור חדש ונואש. כמעט לאורך כל הביצוע המרטיט שלה המצלמה נשארת על הפנים שלה, אבל באמצע היא עוברת למבט על הפנים של מייקל פאסבינדר, שמגלם בסרט את האח שלה, אשר היחס שלו כלפיה לאורך רוב הסרט הוא די אכזרי. אבל כשהוא שומע אותה שרה דמעה זולגת מעיניו – רגע קטן-ענק שמחזק את הקשר הרגשי לגיבורי הסרט, אנשים שקשה היה לגלות כלפיהם יותר מדי אמפטיה, אבל הסרט מצליח לייצר עימם הזדהות השולחת את הצופה למסע ייסורים בפינות האפלות של ההתנהגות האנושית.

סרטו הראשון של האמן הויזואלי המוערך סטיב מקווין, רעב (Hunger), הציג בצורה מצמררת את הנחישות של פעיל פוליטי אירי במהלך שביתת רעב. בסרט הזה, מקווין ליהק את אותו שחקן (פאסבינדר) לתפקיד שונה לחלוטין – גבר מצליח ומכור למין, המתאכזר כלפי כמעט כל האנשים (בעיקר נשים) בחייו ולא מסוגל לפתח קשר רגשי תקין, שגם אליו הוא שואף. מקווין עיצב כל פריים בסרט בצורה מדוייקת ומעניק לניו יורק מראה של כלא מעוצב היטב, כאשר הכבלים הם ההתנהגות האנושית.

בלב סרטו הקודם של הבמאי עמדה סצנה ארוכה של חקירה, אשר צולמה בשוט מצמרר אחד. בסרט הזה יש סצנה לא פחות מצמררת של שוט אחד – רק שהסצנה הזו מתארת דייט ומכילה לא מעט הומור. הקשר בין הגיבור לאחותו, הסובלת מבעיות נפשיות משלה, מייצר חשמל וכאב כמעט בכל סצנה, הודות למשחק המצוין של שני השחקנים. מקווין אומנם מרבה לעשות שימוש בשוטים ארוכים וכמי שבא מן האמנות עיצוב הפריים תופס חלק מהותי ביצירה שלו, אך בסרט הזה הוא גם מוכיח שהוא אמן בעריכה כאשר הוא נדרש לכך.

כמעט כל דמות בסרט נראית בעירום בשלב מסוים. כאשר מדובר בדמות הראשית, העירום הוא לא רק פיזי ובמידה מסויימת לא רק אישי. זהו סרט על אדם אכזרי השואף בתוכו לא להיות אכזרי, אך הוא שוב ושוב לא מצליח לשלוט בטבעו. ברור כי הנפילה הכואבת תגיע אליו, רק לא ברור איך זה יקרה. זהו סרט שהעביר בי תחושה של כאב פיזי. הערכתי מאוד את סרטו הראשון של מקווין – אך הסרט הזה נגע בי בעוצמות חזקות בהרבה.

Margaret

לאחר ההצלחה הגדולה של מישהו לסמוך עליו קנת לונרגן לקח את זמן שלו והחל צלם את מרגרט רק כעבור 5 שנים. ואז הוא ערך אותו – וערך אותו וערך אותו. מבלי להגיע לתוצאה מספקת ועם שלל תביעות משפטיות הקשורות בהפקה הלא נגמרת של הסרט הזה. בסופו של דבר, מרטין סקורסזי (עוד עליו בפוסט הבא שלי) נקרא להציל את הסרט והצליח לייצר גרסא של שעתיים וחצי המקובלת על כל המעורבים. עם סיפור רקע כזה, נשמע כאילו הסרט הוא בלאגן וכשלון אמנותי – אבל למרבה ההפתעה, הסרט לא רק שומר על רמת עניין לכל אורכו, אלא גם מתגלה כיצירה בעלת עוצמה ועומק שלא פוגשים כל יום בקולנוע.

הסרט מתרכז בדמותה של ליסה כהן, תלמידת תיכון ניו יורקית עשירה החיה עם אמה השחקנית ואחיה הקטן ומתכננת טיול לניו-מקסיקו, עם אביה החי בלוס אנג'לס. אירוע יוצא דופן המתרחש בדקות הראשנות של הסרט משנה את עולמה ומאלץ אותה לקבל החלטות מוסריות בסוגיות שלגביהן אין מעשה נכון שניתן לעשות. לכל אורך הזמן היא גם צריכה להתמודד עם עניני גיל התבגרות שגרתיים יותר – התאהבות במורה, רצון לאבד את הבתולין וריב עם הההורים.

אבל הסרט לא מסתפק רק בדמות חזקה אחת. כפי שאחת מן הדמויות האחרות בסרט מטיחה בליסה (באחד מן הרגעים הבודדים בהם הסרט אומר דברים בצורה מעט מפורשת מדי) היא לא יכולה להתנהג כאילו כל האחרים הם דמויות משנה בסיפור שלה – ואכן ליסה פוגעת כמעט מבלי לשים לב במספר דמויות משנה. בכלל, רוב הדמויות בסרט מוצגות כבעלות מספר רבדים, בהן גם דמויות המפיעות רק בסצנה אחת. זהו הישג תסריטאי גדול במיוחד אם מתחשבים בכך שכנראה סצנות רבות אחרות ירדו בעריכה – הסרט לעולם לא מרגיש כאילו חסר בו משהו, או כי יש סצנה עליה ניתן היה לוותר.

דמות המשנה החשובה ביותר בסרט היא דמותה של אמה של ליסה, שחקנית תיאטרון מצליחה המתחילה לצאת עם מחזר לטיני עשיר – לא תמיד היא מוצאת את הזמן להקדיש לילדה. את האם מגלמת ג'. סמית קמרון (אשתו של הבמאי) אשר מצילחה לשלב בין הומור לשבירות והשילוב שלה עם השחקנית הראשית, אנה פקווין, מעלה מספר רב של ניצוצות. הקאסט התומך כולל גם את ג'ני ברלין בתפקיד טוב מאוד ומספר של שחקנים מוכרים בתפקידים קטנים עד קטנטנים: ז'אן רנו, מארק רופולו, אליסון ג'ני (בסצנה שוברת לב), מאט דיימון, רוזמרי דיוויט, קורין קולקין ומתיו ברודריק (שלמען האמת, הבדיחה שבללהק אותו בתור מורה מיצתה את עצמה).

לונרגן לא מבסס את הסרט רק על תסריט מושקע ומשחק משובח – הוא מצלם סצנות רבות בזוויות לא שגרתיות, שלעיתים הופכים את ניו יורק לגיבורה נוספת בסרט ובמקביל עושים שימוש בנוף על מנת לייצר את התחושה העוברת על הגיבורה. ברגעים רבים במהלך הצפייה, הסרט הזכיר לי את הקולנוע של קישלובסקי או אינגמר ברגמן.

מצד שני, הסרט לא אחיד ברמתו – חלק מן הסצנות מעט דמגוגיות בלבד ועושה רושם כי היוצרים אכן התקשו לוותר על סצנות טובות על מנת לייצר סרט קומפקטי ונגיש יותר. התוצאה הסופית היא הכלאה מוזרה בין סרט המרגיש קטן לבין יצירה בעלת חשיבות ואמירה. כותרת הסרט לקוחה משיר הנלמד בבית הספר של ליסה, טקטיקה שנעשה בה שימוש בזוהר בדשא של איליה קאזאן. במקרה של הסרט הזה, עצם ההפנייה היא הדבר החשוב, שכן היא מרמזת כי הסרט לא מנסה לספק בידור, אלא להיות ספרות גדולה ולהעלות שאלות פילוסופיות. יחד עם זאת, בלא מעט רגעים הסרט מציג פשוט רגשות אנושיים חשופים, דבר המגיע לשיאיו בסצנת הסיום, שהיא כולה רגש. הסרט אומנם מעלה שאלות קשות ולא פתורות, אך ביסוד יש בו הרבה אהבה לאדם באשר הוא אדם, דבר ההופך אותו שמלבד היותה דרשנית ומטרידה, היא גם מספקת מאוד.

בסופו של דבר, שני הסרטים בהם דנתי בפוסט זה מציגים אמירה אישית על העיר ניו יורק ועל החיים עצמם. מלבד זאת, אין לדעתי הרבה דברים משותפים בין הסרטים, פרט לאיכות הגבוהה שמצאתי בשניהם.