"השכונה VS חייזרים", סקירה

תשכחו מכל מה שידעתם על סרטי פלישת חייזרים. הז'אנר חזר לאופנה בשנתיים-שלוש האחרונות וניסה לבצע בעצמו מתיחת פנים בכל מיני כיוונים ובעזרת כלים רבים. בין אם זו מצלמת הכתף או הדוקו-סטייל של "מחוז 9” או "Monsters” ובין אם מדובר בנסיונות לשילוב ז'אנרים לא שגרתי. כמו בסרט "הפלישה למערב" שעלה על מסכינו בקיץ, בו חוצנים נוחתים בכדור הארץ של ימי המערב הפרוע בארצות-הברית. אבל השנה נפל דבר. מהכוכבים ובקול נפץ גדול. מסתבר שעד שלא ראיתם סרט פלישת חייזרים בו המפלצות מחליטות ליפול דווקא על שכונת עוני לונדונית – לא ראיתם כלום. עד שלא חזיתם בנער אפרו-בריטי רכוב על אופנוע וחמוש חרב סמוראים מול חייזר שנראה כמו גורילה עם ניבים שזוהרים בחשיכה – לא ידעתם אושר אמיתי מהו. ועד שלא צפיתם בסרט ששמו "Attack The Block", או “השכונה VS חייזרים” בעברית צחה – אין לכם יכולת להכריע בסוגיית סרט השנה שלכם. אני את שלי מצאתי.

מדובר ביצירת הביכורים כבמאי ותסריטאי של ג'ו קורניש, שחקן ויוצר טלוויזיוני סמי-מפורסם בבריטניה. וגם בן טיפוחיו של אדגר רייט (“סקוט פילגרים נגד העולם”), אשר הפיק לו את הסרט. בארץ מולדתם של השניים מיהרו להשוות את "שכונה" לסרטו הראשון של רייט, “מת על המתים" אשר הגדיר מחדש את הפארודיה בת זמננו. אבל האמת היא שיהיה מדוייק יותר להשוות בין הבמאים עצמם, שכן הסרטים אמנם מזכירים זה את זה סגנונית אבל שונים למדי באופיים ובנושאים אותם הם תוקפים. כך שמפתה להכריז על קורניש בתור האדגר רייט החדש – במאי בריטי שנון, בקיא בקולנוע ומלא תעוזה, שאחראי על זריקת הרעננות המבריקה הזו לז'אנר כה שחוק וחבוט. זה לא רק בזכות המיקום של פלישה חוצנית בלב שכונה בריטית והפיכתם של ערסים קוקנים לגיבורים, אבל זה בהחלט מתחיל שם.

"הבלוק" הוא שיכון דירות באחת השכונות הפחות מזהירות בפאתי לונדון. סאם (ג'ודי וויטאקר) רק רצתה להגיע הביתה בשלום, אבל כנופיה של נוער עבריין שדד אותה ואירגן לה את הערב הגרוע בחייה. או אולי בשבוע האחרון. לאחר הסתלקותה, הנערים בודקים את השלל, חייזר נוחת על גג של מכונית סמוכה ומנהיג החבורה, ששמו רב המשמעות הוא מוזס (ג'ון בוייגה), הורג אותו בעזרת אולר. קראתם נכון, זו סצינת הפתיחה של הסרט. מה שמסתבר אחר-כך הוא שהחייזרצ'יק היה רק הסנונית שמבשרת את בואן של מפלצות שחורות ושעירות מהחלל החיצון. דיירים ותושבים נוספים בשכונה יאלצו להתאגד יחדיו כדי לא להיאכל על-ידי החוצנים ההיסטריים. ביניהם סטלן חסר מזל (לוק תרדאוויי), גנגסטה-ראפר עצבני (ג'ומיין האנטר) וסוחר סמים (ניק פרוסט) שגר בפנטהאוז ובו המקום הבטוח באיזור – חדר הגאנג'ה.

בגלל הסלנג הלא-שפוי וחיתוך הדיבור המופרז של הנערים, יחד עם טיפשיותם של חלק מן האירועים ובצירוף העובדה שרמת הכיף מתחילה הכי חזק ולאט לאט מתגברת – אפשר בטעות לפספס את היותו של הסרט פשוט גאוני בכל הרבה דרכים שונות. ניכר שהמון מחשבה הושקעה מצידם של קורניש וצוותו בכל פרמטר אפשרי. הסרט נשען על תסריט איתן, בין אם אלה רעיונות המתחברים לכדי שלם הגדול מסך חלקיו, קשירת קצוות עלילתיים פרומים, הכנסת מסרים חברתיים בדלת האחורית בלי להפריע לזרימה ולקצב, דיאלוגים שכל אחד ואחד מהם ראוי לציטוט ועיצוב דמויות שלא חדל מלהפתיע, תוך כדי שהוא נעשה אמין ומורכב יותר. שלא לדבר על כך שהיוצר שובר את החוק הראשון של סרטים מסוג זה – שמור את המפלצת לסוף – כבר בסצינה הפותחת. בהמשך מתבהרת האמת כולה, כאשר קורניש וסרטו ממשיכים לנפץ חוקים על שמאל ועל ימין, תוך שהם מפזרים את הרסיסים באוויר כמו זיקוקין דינור מרהיבי עין ומאיצי דופק, בכדי ליצור משהו חדש ונפלא. הכל מגובה בהחלטות בימוי פיקחיות של תפירת סצנת זו לזו, רמת המגניבות העולה בהדרגה של השוטים והצילום בכלל ואיך אפשר בלי הומור, בריטי ברובו, בכמויות מסחריות ומסחררות ממש.

יש לי הצעת ייעול עבור אמנות הקולנוע – בכל פעם שאיזה אמריקאי יחשוב שיש לו רעיון מגניב לסרט, הוא צריך לספר על כך לכמה בריטים ולתת להם לדאוג לביצוע. זה פשוט נראה, נשמע ומרגיש הרבה יותר טוב במבטא אנגלי ושפה של שכונות לונדוניות עלומות. ע"ע הסדרה "Misfits" התשובה של הממלכה המאוחדת ל"גיבורים" הדלוחה והנמתחת. הקולנוע האמריקאי ניסה להעניק את הטוויסט העכשווי והמצופה לתת-הסוגה הקולנועית שדובר בה לעיל, ונדמה שעשה את שלו בעצם האקספרימנט. אבל מאומה עדרית ושבלונית לא יבוא השינוי. כעת, בזכות "שכונה", הוטלה פצצת האדרנלין הנדרשת אל לב ליבו של הז'אנר. מעניין יהיה לעקוב ולראות איך הוא יתאושש ולאן יתפתח מכאן. אבל בינתיים, אם תסלחו לי, אני הולך לראות את הסרט שוב. אולי אמצא בו איזה פגם, אבל יהיה מיותר לציין זאת. או לקטר שוב על מפיצי הסרטים, שהביאו אותו באיחור ובדחיינות והעניקו לו שם עברי שנמנעתי מלהזכיר יותר מפעם אחת. קובלנות נראות חסרות ערך כאשר נתקלים בסרט כזה. או אם תרצו, חסרות אונים לפחות כמו חייזרים רצחניים מול כמה פרחחים לונדוניים אהובים.

הטקסט הנ"ל פורסם בעכבר העיר אונליין