"חטיפה", סקירה

התלבטתי ארוכות אם להעלות את הטקסט שלי על הסרט "חטיפה" ("Abduction"), אשר כתבתי עבור עכבר העיר אונליין. אחרי הכל, לא מצאתי שום דבר טוב להגיד לזכותו של הסרט הזה. בתוספת מצב רוח מאוד מסויים, התוצאה ההרסנית הייתה אחת הקטילות היותר חריפות שיצא לי לכתוב השנה. ואנחנו הרי בלוג שוחר שלום שלא חולם על להזיק לאיש. מצד שני, אנחנו גם חובבי קולנוע ויש סרטים שאני אישית פשוט לא מוכן לקבל. אני לא ממש בטוח למה נטפלתי דווקא לסרט התפל הזה, אבל חוץ מלרדת עליו ולהזהיר מפניו אין לי עוד משהו להגיד עליו. אז אני בכל זאת מפרסם בבלוג, בתקווה שזה יחסוך לכם התלבטויות או יהיה מקום לפרוק בו את התסכול מצפייה בסרט שהוא גרוע במידה קיצונית, אבל מספיק כדי להיות מצחיק שלא בכוונה. זו גם הזדמנות מצויינת לחלוק עליי. אחרי הכל, כשהסקירה מפרגנת אין הרבה מה להגיד אלא אם אתה כמגיב לא מסכים. אבל כשהיא קוטלת, כולם מרגישים צורך להגיב – בין אם זה לתמוך בכותב או להתווכח עימו. לא יודע למה, אבל זה מה שלמדתי במהלך שנותיי בעכבר. תהנו.

בדרך כלל נוהגים לבוא בטענות אל מפיצי הסרטים בישראל בשל תרגומי שמות הסרטים העילגים או המביכים. אבל מה קורה כאשר שמו המקורי של הסרט אינו קשור למציאות? “חטיפה" נראה כמו תרגום הגיוני לחלוטין של "Abduction”, אלא שאף אחד לא נחטף במהלך כל עלילת הסרט. אבל בתור מבקר קולנוע, אין ברירה אלא להתייחס ברצינות לכל סרט ולכל יצירה ולנסות למצוא משמעות גם כאשר אין אחת כזו. אז למיטב הבנתי כוונת המשורר הנסתרת אותה ניתן להסיק משמו העברי של הסרט, היא שמדובר בנקבה של "חטיף". אתם יודעים, סרט קיץ קליל שהוא מעין ג'אנק פוד קולנועי חסר משקל, כלומר חטיף קולנועי, רק כזה המיועד לבנות. למה? כי יש בו את טיילור לאוטנר, ההוא מ"דמדומים" שאינו רוברט פטינסון, שפשוט לא יכול לשמור על החולצה שלו למשך יותר משתי סצינות רצופות.

לאוטנר מגלם את ניית'ן, תיכוניסט רגיל וחסר אישיות שאוהב לחגוג. במסגרת מטלה לבית הספר, הוא ושכנתו בה הוא מאוהב בסתר (לילי קולינס) מוצאים באתר נעדרים תמונה שדומה מאוד לניית'ן כשהיה תינוק. אימו (מריה בלו) מתוודה שהוא אכן לא בנם האמיתי שלה ושל אביו (ג'ייסון אייזיקס). קצת לאחר הוידוי, פורצים לביתם שני סוכנים חשאיים והורגים את ההורים. לפני שניית'ן מספיק לשמוע את האמת או להבין מה קורה איתו, הוא והשכנה כבר נסים על נפשם. במהלך הבריחה הוא ייגלה את זהותו האמיתית ויבין מדוע דולקים בעקבותיו גם הסי.איי.איי ברשות הסוכן ברטון (אלפרד מולינה) וגם מרגלים רוסים ברשות איש מסוכן בשם קוזלוב (מייקל ניקויסט). או מדוע הפסיכולוגית שלו (סיגורני וויבר) מגיחה לפתע כדי להציל את חייו ולהסביר לו דבר או שניים על עולם הריגול הבינלאומי.

ראיתם? אף אחד לא נחטף. אבל נראה שרצף הכשלים שהוא הסרט הזה רק מתחיל בעובדה שלשמו אין קשר לתוכנו. התסריטאי שון כריסטנסן לא טרח לקרוא מעולם את הסצינה הקודמת שכתב, לפני שהמשיך הלאה לבאה אחריה. השחקנים לא טרחו לקרוא את השורות שלהם מראש, אחרת לא ברור איך הסכימו להגיד אותן, או להיות מלוהקים מלכתחילה. הבמאי ג'ון סינגלטון ודאי שלא טרח להדריך את שחקניו, משום שהיה עסוק בבניית שוטים מגניבים שאין להם שום קשר קלוש למתרחש על המסך. איך אני יודע? כי הם חוזרים על עצמם, לא משנה אם הסרט מצוי כרגע ברגע מותח, מרגש, או פעלתני. אבל אין מדובר בשורת אבני דומינו שמפילות זו את זו או במגדל קלפים שקורס – הדימוי הנכון הוא מעגל הרס עצמי המזין את עצמו וממשיך לנצח. או לפחות במהלך 106 הדקות המטופשות של הסרט. אז נשלים סיבוב ונחזור שוב אל נושא המשחק, אשר נושק לפארודיה. ואין מדובר בנשיקה רומנטית או מודעת לעצמה, אלא בכזו שהתחילה כמו נשיקה של הדודה על הלחי אבל הוסטה באופן מביך עד שפגשה בשפתיים. לא נעים. מה שמוביל אותנו אל הליהוק של הדמות הראשית.

אני מסתכן בלינץ' ציבורי של מעריצות "דמדומים" (ואמהותיהן) אבל טיילור לאוטנר הוא הבדיחה הכי גדולה של הוליווד בשנים האחרונות. קצת כמו שניסו למכור לנו את שעיה להבף בתור העתיד של סרטי הפעולה ואז מייקל ביי כלא אותו בטייפקאסט נער הרובוטריקים, ממנו יהיה לו קשה לצאת, מגיעים לחייו של חובב האקשן לאוטנר ובטנו השרירית וחושבים שהם נולדו מוכנים. מי החליט שדוגמן התחתונים הסתום הזה יכול להיות גיבור האקשן הבא? למה נראה למישהו שעם כריזמה של אוגר אפשר להחזיק סרט? והאם אפשר לבנות קריירה קולנועית אך ורק מכמה ריבועים בבטן? מי שחושב שמדובר בהגזמה, מוזמן לנסות להסביר איך ייתכן שתוך ארבע דקות בדיוק מאז הפתיחה הכוכב כבר מוצא את עצמו בלי חולצה, בתירוץ תסריטאי קלוש למדי. אם תעזו להרים את עיניכן אל מעבר לצוואר של מר לאוטנר הצעיר, תגלו שהפנים שלו לא משדרות רגשות אנושיים ועיניו תקועות באיזה מן מבט אינטנסיבי שאמור להקרין עוצמה. והשיניים שלו עקומות. זהו, אמרתי את זה.

ל"חטיפה" יש את כל מה שסרט רע באמת צריך – בימוי שנגנב מעצמו, קטעי אקשן שאשכרה מצליחים לשעמם, שחקן ראשי שעושה מעצמו צחוק וכמובן, עלילה דבילית אפילו יחסית לז'אנר ה"אין על מי לסמוך וכל רבע שעה יש טוויסט סתם בשביל שיהיה טוויסט". בעולם הסרטים, הוא זה שהולכים אליו כשנגמרו כל הכרטיסים בסינמה סיטי. ובעולם החטיפים, הוא זה שיושב על המדף ליד החטיפים האמיתיים, נראה כמוהם, אבל יגרום לך להצטער שנולדת. אתם יודעים, ופלים לימון כזה.

הטקסט הנ"ל התפרסם בעכבר העיר אונליין.