סקירת די.וי.די: "Win Win"

אם טרם יצא לכם להתוודע אל הקולנוען האמריקאי תומאס מקארת'י, “Win Win” הוא הזדמנות מצויינת להכיר מספר סיפורים מחונן שהוא גם במאי כשרוני ועדין נפש. ואם צפיתם בעבר בשני הסרטים הקודמים של הבמאי וחיבבתם את הטון המריר-מתוק, הסרט החדש שלו לא יאכזב. משום שקצת כמו בסרטו השני, “האורח", חייו של הפרוטגוניסט משתנים כאשר בסלון ביתו נוחת לפתע אדם זר ושונה ממנו בתכלית. ומפני שבדומה לסרטו הראשון, "אנשי התחנה", שתי נפשות אבודות ימצאו גאולה דרך יצירת קשר משותף.

זהו סיפורו של מייק פלהרטי (פול ג'יאמטי, שמן ומקריח מתמיד), עורך דין במשרד קטן בשעות היום ומאמן קבוצת היאבקות של נערים בערב. בלילה הוא חוזר על ארבע אל משפחתו החמה, הכוללת את אשתו (איימי ריאן) ובנותיו הקטנות. כסף תמיד חסר ובדרכו של מייק נקרית הזדמנות פז. קשיש אמיד (ברט יאנג), אמור להיות מפונה מביתו עקב המצב הסיעודי אליו נקלע, אלא אם יימצא לו משגיח. מייק מגלה שהמשרה מבטיחה המחאה חודשית ודשנה. הוא מתנדב לתפקיד, אבל במקום להיתקע עם הישיש בביתו הוא זורק אותו בבית אבות. מי שכן מתרסק לתוך ביתו של מייק הוא קייל (אלכס שאפר), נכדו של הזקן שבא לשהות אצל סבו. מייק מגלה שהנער הוא עילוי בתחום ההיאבקות ומחליט לטפח אותו, תוך שהוא מסתיר ממנו את הסיבה האמיתית בגינה סבו אינו גר בבית יותר. הכל הולך חלק עד שאמא של קייל (מלני לינסקי), משתחררת ממוסד גמילה מסמים ומאיימת לפרק את האידיליה שנוצרה.

ההיאבקות בסרט הנ"ל אינה הקרקס הראוותני בסגנון "המתאבק" של ארונופסקי, או “נאצ'ו ליברה”. מדובר היאבקות בסגנון יווני, זו שבה שני גברים בטייטס גוהרים אחד מעל השני בתנוחות מעניינות עד שאחד מהם מוצמד לרצפה או נכנע. בכל מקרה, היאבקות מכל הסוגים מצטלמת נהדר ולרגעים נדמה שהסרט הולך לכיוון של דרמת ספורט. כזו שבה האתלט משיג שליטה בכאוס של חייו בעזרת המתרחש בזירה. אך מקארת'י רק נוגע בז'אנר, ספק מלטף ספק סוטר לו, ואז ממשיך הלאה עם הדרמה הקומית, בדגש הרגיל שלו על דמויות יוצאות מגדר הרגיל.

אצל מקארת'י אין טובים ורעים ואין דמויות שנשארות במקום, או כושלות מלעבור תהליך במהלך הסרט. מייק נראה בתחילה כעורך-דין נכלולי, החומד את כספו של זקן חסר ישע, אבל אז מתגלה כאיש משפחה למופת ואדם עם לב זהב. וזהב, כידוע, שווה יותר מכסף. קייל מוצג כטינאייג'ר אדיש וחסר רגישות, אך חושף לאט ובהדרגה את הצלקות הנפשיות שגרמו לו לגדל את השריון המטפורי שהוא עוטה. אפילו אימו, מכורה לסמים לשעבר שעוברת דמוניזציה לאורך כל הסרט, מספיקה להראות מספר צדדים במעט הדקות בהן היא מופיעה על המסך. את עיצוב הדמויות הפשוט והמדוייק משלימות הופעותיהם המשובחות של כל אחד ואחת מן השחקנים והשחקניות. בולטים במיוחד ג'יאמטי בתפקיד לא אופייני של איש נורמטיבי וגם שאפר, מתאבק מקצועי בן 18 שזוהי לו הופעת בכורה קולנועית. אישית, הכי בידר אותי בובי קנבייל, הגרסה האמריקאית של ניר (נירו) לוי, בתפקיד חברו הטוב של הגיבור.

שם הסרט, יחד כם כל מוטיב הניצחון והווינריות השזור בו עד לרמה אירונית, מייצג את כל תרבות המצליחנות בחברה המערבית בכלל וארצות הברית בפרט. ולבמאי יש הרבה מה להגיד בנושא. הוא אמנם מתבל הכל בחידודים ובדיחות מאוד מצחיקות, זורה מעט שיט ופאק במינון קפדני ותזמון נכון, אבל האווירה הכללית היא של דרמת מוסר. כזו שרק מבקשת מצופיה להקשיב, בלי ציניות אם אפשר. אם חיפשתם על המדף סרט חביב ועשוי היטב שחף מרוע אנושי אבל לא גולש לקיטש – הניצחון מובטח.

"Win Win”. בימוי: תומאס מקארת'י, ארה"ב 2011, 106 דקות, אנגלית עם תרגום באנגלית.

הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית.

הטקסט הנ"ל פורסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-16.9 ובעכבר העיר אונליין.