סקירות די.וי.די: "Bus Palladium" ו-"פו הדב"

אתם מצליחים לעקוב אחרי קצב העדכון החדש שלנו? שני פוסטים ביום מתחילת השבוע, מה שיימשך גם היום. ומחר – יום הולדת שנה לבלוג! שמרו את הברכות והטענות לפוסט הייעודי שנרקם. בינתיים, סקירת די.וי.די כפולה שכבר כמעט הספיקה להתיישן מפני שלא הספקתי להעלותה לכאן. אבל אין זה משנה, גם הסרטים לא חדשים מאוד. את הראשון ראיתי בכלל בפסטיבל הקולנוע הצרפתי המקוון בתחילת השנה ולבואו של השני אני מחכה מאז שדני הדביק את הטריילר שלו בתגובות, עד שגיליתי שהוא עלה ארצה בגרסה המדובבת בלבד ואז נאלצתי להמשיך בהמתנה עד שהאוזן השלישית תתקן את המצב. נתחיל עם הצרפתים.

בחודש ינואר האחרון הזדמן לי להיות שופט בפאנל בלוגרים מכל העולם, בפסטיבל סרטים צרפתי אשר התרחש כולו באינטרנט. הרבה דרמות וסרטי מתח היו ב-”My French Film Festival”, כך קראו לו, אבל אחד היותר חביבים עליי היה דווקא סרט רוקנרול כיפי וקליל. המצלתי עליו בשעתו לכל דיכפין, אך ללא מען להפנות אליו את הסקרנים. כעת הוא מגיע לדי.וי.די. וניתן למצאו תחת שמו המקורי, “Bus Palladium”, או בכותרת האנגלית המעט מטעה "The last Summer Tour". מטעה משום שזהו סיבוב הופעות ראשון דווקא, ללהקה הפיקטיבית העומדת במרכז ההתרחשויות.

אגב, גם עבור הבמאי, כריסטופר תומפסון, בנה של הבמאית/תסריטאית הצרפתייה הותיקה דניאל תומפסון – מדובר בהופעת ביכורים. כאמור, סרטו מתחקה אחר להקת רוק צעירה ואנונימית שרוצה להצליח בענק. הוא מזכיר לא מעט סרטים במסורת של "כמעט מפורסמים" או אפילו "הקומיטמנטס". זה אומר הרבה קטעי הופעה מצולמים, לצד רגעים כמו-תיעודיים מתוך מסע ההופעות של הלהקה וכמובן – משולש רומנטי הכרחי בין סולן הלהקה (ארתור דופון), חברו הטוב ביותר מילדות שהוא גם הגיטריסט המסתורי (מארק-אנדרה גרונדין) ואיזו גרופית שחושבת שהיא יותר מסתם גרופית (אליסה סדנאוויי).

"Lust", זה שמה להקת החברים של הסרט, נראית ונשמעת כמו פופ במובן האוניברסלי של המילה, אבל חיה חיי רוקנרול של ממש. מדובר בסרט עם קצב, זיעה ואנרגיות בלתי רגילות שלא שוכח לתת לרגעי הדרמה והאחווה בין החברים את הזמן והמקום הראויים. הבעיה המהותית היחידה של הסרט היא הסיום. מבלי לגלוש לספויילרים, אגיד רק שלא משנה אם תנחשו אותו או תופתעו, קשה שלא להתאכזב ממנו. למרות שהוא לא הורס לחלוטין את החוויה.

"Bus Palladium”. בימוי:כריסטופר תומפסון, צרפת 2010, 100 דקות, צרפתית עם תרגום באנגלית. 

בקיץ האחרון הוחלט להפיץ בבתי הקולנוע את הסרט החדש בסדרת "פו הדב" בדיבוב עברי בלבד. אין מדובר בעוד חוליה בשרשרת הסרטים מבוססי המותג המוכר, אשר יצאו מבית החרושת לוידאו של דיסני בשנים האחרונות והגיעו הישר למדפים. זו אמורה להיות מעין השבת עטרה ליושנה – פו הדב שכולנו מכירים ואוהבים באנימציה הקלאסית, המצויירת ביד. לכן, ההחלטה להקרין רק את הגרסה המדובבת מקוממת למדי. הרי חלקם הארי של סיפורי הדובון חובב הדבש, ובדרך כלל גם הגורם המניע את העלילה, הם שיבושי ומשחקי המילים בשפה האנגלית. בכלל, בדיחות שפה קשה מאוד לתרגם מבלי שזה ישמע מאולץ. לכן הופעתה של גרסת די.וי.די, עם כל הקולות המקוריים, כה משמחת.

צמד הבמאים סטיבן ג'יי אנדרסון ודון הול (“לפגוש את הרובינסונים”), ערבבו זה לתוך זה מספר סיפורים קצרים ומוכרים מעלילות פו הדב (ג'ים קאמינגס) וחבריו. באחד הם מנסים למצוא זנב חדש עבור איה (באד לאקי), החמור הכי מדוכדך בתולדות הספרות, באחר הם מפרשים לא נכון פתק שהשאיר הילד כריסטופר רובין (ג'ק בולטר) וטועים לחשוב שחטפה אותו מפלצת וכן הלאה. שימוש יצירתי במסגרת הסיפור מוביל אותנו פנימה והחוצה מבין דפי הספר, כאשר לעיתים אותיות ומילים מסייעות או מפריעות לדמויות בנוכחותן הפיזית. חבל רק שההתכה של כמה סיפורים גוררת מבנה עלילתי לא אחיד.

אז ריח של בובת פרווה ישנה בהחלט יש, אבל חייבים קצת זוהר – ג'ון קליז הוא הקריין, המעורב למדי בעלילה יש לציין, בעוד השחקנית/זמרת זואי דשנל מבצעת שירים מקוריים שנכתבו במיוחד לסרט הזה. התוצאה מקסימה, קסומה ומשעשעת מהפתיחה המצולמת ועד לסצינה המתחבאת בסוף הקרדיטים. זה נכון עבור צופים בכל גיל, אבל לו הייתי עדיין בן 6, “פו הדב" המחודש היה רץ אצלי בבית שוב ושוב.

"פו הדב”. בימוי: סטיבן ג'יי אנדרסון ודון הול, ארה"ב 2011, 63 דקות, אנגלית עם תרגום באנגלית.

הסרטים נצפו באדיבות האוזן השלישית.

הטקסט הנ"ל פורסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-9.9 ובאתר עכבר העיר אונליין.