טרילוגיית "The Human Condition" של קוביאשי
13 בספטמבר 2011 מאת עופר ליברגלהבמאי היפני מסאקי קוביאשי (חרקירי, קאידן) הרבה לייצר סרטים ארוכים ושאפתיים. מבין כל סרטיו, טרילוגיית הסרטים The Human Condition (או Ningen no jôken במקור) היא כנראה היצירה השאפתנית ביותר, האישית ביותר והנוגעת ביותר ללב. נתקלתי במספר שמות עבריים לטרילוגיה, כגון "על המצב האנושי" ו"מצבו של האדם". לצרכי נוחות, נכנה אותה בשם "המצב האנושי" בהמשך סקירה זו.
כל אחד מחלקי הטרילוגיה אורך כשלוש שעות ומחולק לשני חלקים, כאשר כוונת הבמאי הייתה לראות בהם יצירה אחת, המתארת את קורתיו של אדם אחד בשנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה. זוהי יצירה תוקפנית מאוד כלפי ההתנהגות היפנית במלחמה וכלפי ערכי התרבות היפנית בכלל, אך מעבר לכך, זוהי יצירה המפארת את הרוח האונשית המנסה לשרוד בכל מחיר, לא רק למען עצמה, אלא גם למען ערכי הכבוד לזולת ומעבר לכך, למען האהבה.
הסגנון של קוביאשי בסרט זה נע בין הריאליסטי לסימבולי, בעוד העלילה משלבת אלמנטים מלודרמטיים לצד תיאור איטי של מאבקים קשים. ככל שהטרילוגיה מתקדמת, נעשה שימוש מוגבר בזווית נמוכה-אלכסונית, היוצרת תחושה של עולם שעבר עיוות. השימוש במסך סינמסקופ הופך גם את המרחבים בהם מתרחש הסרט לגיבורים ומעמת את האדם עם סביבתו. המסך הרחב כמעט ואינו מאפשר קלוז-אפ על פנים. לכן, אף כי הרגשות הקשים של האינדווידואל עומדים במרכז הסרטים, הפריים תמיד חושף מבט רחב יותר.
הסרט הראשון בטרילוגיה נקרא גם אהבה גדולה מכל, כותרת המתאימה יותר למלודרמה רומנטית מאשר לסרט מלחמה. אכן, סצנת הפתיחה של הסרט עוסקת במפגש אהבים אשר יכל להיות בקלות סצנת סיום נפלאה לסרט אהבה. גיבור הטרילוגיה, קאג'י, מנסה לשכנע את אהובתו מיצ'יקו לעוזב אותו שכן קשר רומנטי בזמן מלחמה יגרור סבל לאישה. מה גם שקאג'י עתיד להישלח כנראה לצבא, או לשירות בחלק מרוחק של סין. מיצ'יקו מתעקשת, השניים מתחתנים ויוצאים למנצו'ריה, שם קאג'י ינסה להוכיח כי הגישה שלו לעובדי כפייה יעילה יותר מן התעללות שהיפנים מעבירים את הסינים: הוא טען כי יחס אנושי ותנאי עבודה טובים יעלו את תפוקתם של העובדים.
אלא שמחנה העבודה אליו הוא מגיע לא מאפשר גישה זאת: ראשית, כל שאר היפנים במקום מאמינים כי הם גזע יעיל יותר מן הסינים וכי במלחמה יש להתייחס לכל פריט בעם האויב כלא-אנושי. השבויים הסינים מצידם לא מוכנים לבטוח באף אדם יפני. לאחר שהניסיונות של קאג'י להיטיב את התנאים בדרך קונבנציונלית כושלים, הוא מקריב עיקרון אחד למען עיקרון אחר ושולח זונות למחנה העבודה, על מנת לרומם את רוח השבויים. פעולה זו מובילה לסיפור אהבה לא צפוי (שאולי דווקא הוא זה שהעניק את הכותרת לסרט) אך גם לריבוי בניסיונות בריחה מן המחנה. בסצנת השיא של הסרט, קאג'י נקרא לשמש כעד בהוצאה להרוג של אנשים המואשמים בניסיון בריחה, לאו דווקא בצדק. העקרונות שלו קרסו בצורה טוטאלית והניסיון שלו להגן על הפועלים ברגע האחרון הופך גם אותו לאויב. בסופו של דבר, הוחלט לגייס אותו לצבא הלוחם – נושא הפרק השני.
הפרק השני מכונה הדרך אל הנצח ומחולק לשלושה חלקים: החלק הראשון מתרחש במחנה טירונות/הדרכה ומזכיר מאוד במבנה שלו את החלקים הראושנים של מאטל ג'אקט של קובריק ומסע אלונקות של ג'אד נאמן. קאג'י מצטיין כחייל, אבל הוא לוקח חסות על חייל חלש במיוחד, הסובל מהתעללות מצד החיילים והמפקדים ובסופו של דבר מתאבד. חייל אחר המיודד עם קאג'י זומם עריקה, קאג'י מזדהה עימו, אך בסופו של דבר מנסה לעצור את מנוסתו ונפצע תוך כדי. לאחר החלמה בבית מרפא, קאג'י מוצב כמדריך של חיילים צעירים יותר הנשלחים בסופו של דבר לקרב בו אין להם סיכוי לנצח. הסרט מסתיים בסצנת קרב זוועתית של כחצי שעה- המקבלת עוצמה רבה יותר עקב שעתיים וחצי (למעשה קרוב לשש שעות, עם מחשיבים גם את הסרט הראשון) של המתנה לקראתה. בסיומה, קאג'י מוצא את עצמו כשורד הכמעט יחידי מן הפלוגה שלו, בדרך לגיהנום של החלק השלישי.
החלק השלישי, תפילה של חייל הוא ברובו מסע נדודים נואש של הגיבור. אשתו, אשר נכחה מדי פעם בסרט הראשון ולקחה חלק באפיזודת מפתח בסרט השני, היא הפעם יעד כמעט מופשט אליו צועד הגיבור, לבדו, עם חיילים נוספים או בליווי פליטים ופליטות יפניים. זהו סרט על אדם המנסה לשרוד בכל מחיר וצריך להתגבר גם על הכוחות הסובייטים הקרבים ועל חבריו לצבא היפני, המאמינים כי יש להמשיך להילחם. בסופו של דבר הוא נופל בשביו ומואשם בפשעי מלחמה. הוא יוצא לניסיון בחירה אחרון ונותר לקפוא בשלג כבד, באותו מבטיח לאשתו כי הוא עושה את דרכו אליה.
בסופו של דבר, מדובר בחוויה קולנועית לא פשוטה עקב אורכה הרב, אך זו חוויה מספקת ביותר. לא רק בגלל שקוביאשי הוא במאי נפלא של שחקנים ושל צילום, אלא גם בגלל שהמסר הסופי של הסרטים הוא שהרוח האנושית שואפת בכל זאת להישרדות ולטוב, דבר שיש בו משהו מעודד. מצד שני, אפילו האדם ההומני העומד בלב שני הצדדים, מתדרדר לא פעם לאכזריות, לרצח ואף לפשעי מלחמה, מה שיוצר שאלות מטרידות ולא מרפאות, הנוגעות לא רק לאומה היפנית ולחיילים, אלא לגבי האדם בכלל: מצד אחד, הוא שואף לטוב. מצד שני, הסיטואציה ואולי תכונות אנושיות אחרות, מכשילות את השאיפה הזו.
רשומה יפה ומושקעת
מעניין מאוד, הוא היה צריך להיות אמיץ מאוד כדי לעשות סרט כזה זמן קצר אחרי המלחמה.
החלק השלישי הוא הטוב ביותר.
סצנת הקרב שמסיימת את החלק השני מייגעת משהו ולא אפקטיבית בעליל. ללא ספק הסרט הפחות טוב בטרילוגיה.
השלישי נפלא.