לאן נעלמו "ג׳ו + בל"?

אתמול בערב הוזמנתי להקרנה של הסרט הישראלי העצמאי והמדליק "ג'ו + בל" בסינמטק התל-אביבי, בו הוא אמור לרוץ חופשי בכל יום מעתה ועד סוף החודש. אך משום מה, הוא נעדר מרשימת ההקרנות היומית. מבט בתוכניית הסינמטק האינטרנטית גילה כי כנראה זכרתי לא נכון, או שאולי שונתה המציאות בעקבות פסטיבל "אנימיקס" אשר יתחולל בסינמטק החל ממחר. בכל מקרה, לסרט נותרו רק שתי הקרנות תל-אביביות בסוף השבוע הבא ועוד אחת בחיפה ביום האחרון של אוגוסט. דווקא הבנתי שהולך לו לא רע בכלל, מה שמוביל אותי אל ההפצרה שלי ללכת ולצפות בו, לדרוש עוד ועוד הקרנות. אני לא מבטיח שום דבר, אבל די בטוח שתאהבו את הסרט. וכאשר אוהבים מישהו מיד סולחים לו על כל המגרעות ורואים רק את הצדדים הטובים. כך כתבתי עליו בעכבר העיר אונליין בעת בכורתו:

"…הסרט הזוכה באותה תחרות בפסטיבל קולנוע דרום היה "ג'ו + בל", אשר הרוויח הקרנות סדירות בסינמטק תל אביב במהלך החודש הנוכחי…. אני מבקש מכל התל-אביבים לא רק ללכת ולצפות בו, אלא גם לספר לחבריהם על סגולותיו, כדי שהמשפט הקודם יהיה נכון גם בעוד חודש. ובעוד חודשיים. גם מכל הלא-תל-אביבים יש לי גם בקשה – כשאתם הולכים לקולנוע המקומי שלכם, שאלו בקופות למה אין את הסרט הזה. או תעשו כאילו אתם לא יודעים ותשאלו אם יש. בנאדם אחד לא ממש יזיז לקופאים, רגישים ככל שיהיו. אבל אחרי חמש או שש בקשות ביום, מאנשים שונים, גם מנהל בית הקולנוע ישמע על כך ואולי תתרחב הפצת הסרט. לצורך הבהרה – אני ממש לא קשור באיזושהי צורה להפקה. סתם מבקר קולנוע שמנסה לעשות את העבודה שלו ולהפנות זרקור אל סרט שאהב, מחשש שהוא עלול ליפול בין הכסאות. אז סליחה מראש אם הטקסט קצת אישי מדי ואזהרה לצופים בעלי הדעות הקדומות על קולנוע ישראלי – מדובר בסרט עם טון וחצי של כריזמה ואופי, שפשוט לא מתנצל, לא עוצר להסביר את עצמו ולא לוקח שבויים, בדרך המהירה לגיהנום."

אם עדיין לא ברור מה אני רוצה מחייכם עמוסי המחאות, אתם מוזמנים להמשיך בקריאת הסקירה המלאה שלי כאן למטה, או לסור אל דעתו האוהדת לא פחות של עופר.

רוני קידר ביימה, כתבה יחד עם סתו דיויס ואף מככבת בתפקיד הראשי כג'ו, צעירה מתוסכלת שסוחרת בסמים למחייתה ולא מוצאת את מקומה במדינת ישראל של היום. היא שבה ארצה עם משלוח סמים עבור הבלדרית שלה, אביגיל (רומי אבולעפיה) ונשאבת מיד אל חיי הזוהמה הקיומית של דרום תל-אביב – האנשים קשים, החדשות חופרות והטלפון שלה מתמלא מיד בהודעות מרגיזות, רובן ממתן (יותם ישי), האקס שלה. במקביל, מגיעה לאיזור גם בל (סיון לוי) שזה עתה השתחררה ממוסד לחולי נפש וברחה מרכבה של אמא שלה היישר אל האמבטיה בדירתה של ג'ו. בין השתיים מתחיל קשר של תלות, הנובע מן הפרובוקציות של בל. אך כאשר מתן מגיע לדירה ומוצא בה את מותו, באשמתן הישירה של השתיים אבל לגמרי לא בכוונה, מערכת היחסים ביניהן מקבלת תפנית של סרט נאהבות במנוסה.

הסרט הוא עוד הוכחה שאפשר וצריך לעשות סרטים עצמאיים ודלי תקציב בארץ. אני אחד המחבקים היותר מתמידים של תהליך השיפור ברמת הגימור שעובר על הקולנוע כאן, אבל כל מה שאני באמת רוצה מסרט ישראלי זה שירגיש ישראלי. שלא ידבר עברית של סרטים, אלא עברית ישראלית. שיהיו בו דמויות אמיתיות וסיפור טוב שאפשר לעקוב אחריו ולהתחבר אליו. כל זה לא עולה גרוש, אבל נעדר מיותר מדי סרטים ישראלים השנה. "ג׳ו + בל" מדגים איך עושים זאת נכון.

זה מתחיל עם דיאלוגים מושחזים שהפילו אותי לרצפה פעם אחר פעם, ממשיך עם כל המחוות הנכונות (טרילוגיית “אבא גנוב”!) ומסתיים בעיצוב דמויות מבריק. ג׳ו היא בחורה צינית וצוננת, אבל רק כמנגנון הגנה. היא הרי סופר רגישה בפנים ובכלל לא קשוחה כמו שהייתה רוצה לחשוב. בל היא ההיפך הגמור ממנה, כיוון שבאמת לא אכפת לה מה חושבים עליה והיא מסרבת לשחק לפי הכללים של החברה האנושית. היא מקלפת את המגננות של ג׳ו בעזרת הישירות שלה ולכן תהליך המשיכה של השתיים זו לזו ברור ומובן – בל פועלת מתוך הזדהות ורוצה להגיע אל הנפש האבודה שג'ו מסתירה, בעוד ג׳ו קצת רוצה להיות משוחררת וחסרת דאגות באמת ובתמים, כמו בל, במקום רק להעמיד פנים שלא אכפת לה משום דבר.

כמה חיכיתי במהלך השנה הזו לסרט שמבויים על-ידי אשה ומעמיד במרכז דמות נשית מורכבת וחזקה. וכמה אכזבות היו לי, עד שהגיעו ג'ו ובל. בזכותן, אפילו דמויות משנה נשיות בסרט נדמות עמוקות יותר מהגבר הישראלי הממצוע, לו שלושה מצבי צבירה בלבד על-פי הסרט – חרמן, מסטול או עצבני. מדהים איך אפיון הדמויות הראשיות יוצר ריקושטים שפוגעים גם בדמויות הכי שוליות. ואיזה תענוג-על היה לראות סרט עם גיבורות אמיתיות, כאלה שלוקחות את גורלן בידיהן, בטח ובטח יותר מדי סרטים ישראליים מודל 2011 עם דמות ראשית של אשה או נערה אשר כל רצונה בחיים הוא שאיזה גבר שעבר בסביבה יציל אותה מחייה הקשים. במובן זה, "ג׳ו + בל" הוא לא סתם איזה צאצא רחוק של ״סיפורי תל אביב״, הוא פאקינג "תלמה ולואיז" הישראלי.

אז רגע, מדוע בעצם לא קיבל הסרט מימון מקרנות הקולנוע? אולי כי הוא לא ממש מחמיא למדינה שלו, אותה מגדירה ג'ו כ"לא שלי” לפחות פעמיים במהלך הסרט, מבטאת בכך את תחושת האאוטסיידריות שודאי משותפת לרבים מתושבי המדינה. תל אביב של הסרט היא עיר צינית ומסוממת, על גבול הנשמה האבודה. שדרות מתוארת על ידי הגיבורה כמקלט, אבל הקסאמים והאזעקות מורידות את התושבים למקלטים. אין באמת לאן לברוח, צריך פשוט לנסות ולחיות בין הטיפות. או בין הטילים, כפי שמרמז השוט המסיים את בלדת הרוק הקולנועית שהיא הסרט החצוף, השנון, המגניב והפשוט מעולה הזה.