"קפטן אמריקה", סקירה

זוכרים את המדריך לסרטי גיבורי העל של הקיץ הנוכחי? הייתה זו כתבה שריכזה דעות מקדימות שלי על ארבעת סרטי הקומיקס הגדולים של העונה החמה. מתוך הארבעה פספסתי רק את "ת'ור" (חור שיושלם כאשר יגיע לדי.וי.די), צדקתי בכמה תחזיות וטעיתי באחרות. על "גרין לנטרן" תוכלו לקרוא כאן בהמשך היום, ובינתיים אזכיר את "אקס-מן: ההתחלה" שהפתיע אותי לטובה, כלל התייחסות בעייתית אל נושא השואה, והפך עבורי לסרט הקומיקס הטוב של השנה.

זאת למרות שההימור שלי היה דווקא "קפטן אמריקה" ("Captain America: The First Avenger") עליו תוכלו לקרוא את דעתי המלאה בסקירה שבהמשך. מצחיק איך הטריילר גרם לי לקוות שהאקספוזיציה תהיה כמה שיותר קצרה, ומוזר שהוא משום מה לא הזכיר לי סרט אחר בבימויו של ג'ו ג'ונסטון, אשר הדהד במהלך הצפייה בסרט עצמו. אני גם מודה שדני צדק בתגובות למדריך ההוא – הגזמתי עם כריס אוונס, הוא אחלה של קפטן אמריקה. ניפגש אחרי הקפיצה.

בסרט המבוסס על סיפור מחוברות קומיקס, בחור כל-אמריקאי הופך לגיבור-על חבוש קסדה ומסיכה ונהיה לכלי חשוב במלחמה של ארצות הברית מול הנאצים. ברקע – עסקי השעשועים, האשה שהוא אוהב וכמובן, דגל הפסים והכוכבים מתנפנף בעוז. התקצירון הזה מתאים בהחלט לסרט הפעולה החדש "קפטן אמריקה", אבל מתלבש יפה גם על סרט אחר בשם "רוקטיר", משנת 1991. אגב, את שניהם ביים אותו ג'ו ג'ונסטון. אפשר להתחיל לדבר על מה מושך במאים לפרוייקטים, אבל יותר מעניין לנסות להבין מדוע ג'ונסטון הוא אחת הבחירות היותר מוצלחות אך הפחות מובנות מאליהן של אולפני "מארוול" עבור סרט שעוסק בגיבור העל הכי אמריקאי שיש.

בכורתו של הבמאי הייתה "מותק, הילדים התכווצו", מלווה בעוד כמה סרטי ילדים, "ג'ומנג'י" למשל. אחר-כך הגיעו "שמי אוקטובר", “ים של אש” ובשנה שעברה גם "איש הזאב". לא שוברי קופות יוצאי דופן, אבל סרטים שעשויים כהלכה. הבחירה בג'ונסטון לביים את "קפטן אמריקה" נבעה כנראה מן השילוב בין זריזות ואיכות. ההודעה של חברת "מארוול קומיקס" על בואו של סרט המאגד יחדיו את כל גיבורי-העל האהובים שלה בקיץ 2012, הצריכה הפקה מהירה של סרט סולו עבור כל אחד מאותם הסופר-גיבורים שעתידים לשתף פעולה, אך טרם כיכבו בעצם על המסך הגדול. אחרי "ת'ור" בתחילת הקיץ וגם ”איירון מן" ו-"הענק הירוק" בקיצים שלפניו, המשבצת הפנויה היחידה עבור "קפטן אמריקה" נותרה אוגוסט 2011. ובזמן שהוקצב לו, ג'ונסטון עשה עבודה מעולה.

העלילה מתרחשת בתחילתה בברוקלין של שנות הארבעים. בחור צעיר עם בעיות בריאות ופחות מדי בשר על העצמות מנסה להתגייס לצבא ארה"ב בפעם החמישית. סטיב רוג'רס (כריס אוונס) יודע שהוא כחוש ולא מרשים למראה, אבל לעולם אינו בורח או נסוג מקרב. אין דבר שחשוב לו יותר מללכת בדרכי אביו המנוח ולהצטרף אל גדוד 107. מה גם שחברו הטוב ביותר, באקי (סבסטיאן סטן), נשלח אל החזית להילחם בנאצים. דוקטור ארסקין (סטנלי טוצ'י) מתרשם מן הנחישות של רוג'רס הצנום ומציע לו להיות חלק מניסוי מדעי שיהפוך אותו לחייל-על. גיבורנו הנלהב מגיע אל בסיס האימונים, שם הוא פוגש בקולונל פיליפס (טומי לי ג'ונס) וחשוב יותר בפגי קרטר (היילי אטוול), חיילת בריטית קשוחה ונאה.

אומץ ליבו מחפה על המחסור בשרירים והניסוי אכן הופך אותו לגדול, חזק ואמריקאי יותר מכל חייל אחר. היכולת העל-אנושיות החדשות של רוג'רס, המכונה מעתה "קפטן אמריקה", הופכת לגורם מכריע במלחמה של ארה"ב בגרמניה. היטלר נראה כמו בעיה פעוטה אחרי שמעיפים מבט מהיר ביוהאן שמידט (הוגו וויבינג), גם הוא חייל-על, אבל אצלו משהו השתבש. מלבד פרצוף מעוות שיזכה אותו בכינוי "הגולגולת האדומה", מה שבאמת מפחיד היא העובדה שהניח את ידיו על מקור אנרגיה מיתולוגי.

ומי נראה אה... לא חשוב...

מגרעתו הבולטת של הסרט, והיחידה שקשה להבליג עליה, נוגעת לאורכו. ייתכן וזו בעיה שהחלה עוד בתסריט של כריסטופר מרקוס וסטיבן מקפילי, שכתבו את סרטי "נרניה", אך בכל מקרה קצת נמאס מסרטי קיץ שאמורים להיות קלילים במהותם אך נמשכים מעל לשעתיים. התלונה מתעצמת כאשר בוחנים לעומק את הפתיחה המהוססת, עד לרגע שבו גיבורנו הופך לסופר-גיבורנו ומתחיל לבעוט בישבנים נאצים. עם זאת, דווקא מספר סיקוונסים שאינם מקדמים את העלילה – כמו הפיכתו של הקפטן לבדיחה הוליוודית-מוזיקלית תוך שתילה מבריקה של אלמנט הקומיקס בתוך הסרט – הם שמעניקים לו צביון ייחודי, ואף מבדרים כהוגן.

לגביי שאר הפרמטרים בסרט אין תלונות. הבימוי של ג'ונסטון משאיר כמעט הכל ברמת הכיפי והמשעשע וסצינות האקשן אדירות. השימוש בתלת-מימד הוא מן המוצדקים והמקסימליים ביותר בקיץ הנוכחי והצבעים נבחרו כך שגם סצינות ליליות ייראו נהדר. כלומר, קהות המשקפיים לא פוגמת כלל בהנאה מן הסרט. גם הליהוק מוצלח, מראשון עד אחרון. כריס אוונס עושה אחלה של יפיוף בלונדיני בלי הרבה שכל אבל עם הרבה לב ושרירים, בעוד הוגו וויבינג מבצע חיקוי מעולה של ורנר הרצוג כדי לצקת מעט אופי בנבל הקריקטורי. היתר תומכים היטב מאחור, עם ציון לשבח לטומי לי ג'ונס ועיטור העוז להיילי אטוול על שהסכימה לגלם דמות כה מפוספסת. בונים אותה עבורנו כאשה דעתנית וחיילת לתפארת, אבל חוץ מאגרוף אחד היא לא ממש לוקחת חלק באקשן ומעדיפה את המשרד. די כרגיל בהוליווד, יש לציין.

הגזרה המרשימה ביותר בסרט, תרתי משמע, היא זו של האפקטים המיוחדים. זה מתחיל עם ההחלטה לשתול דיגיטלית את ראשו של כריס אוונס על גופו של כפיל רזה וחיוור, בסצינות הראשונות בסרט, בעזרת שימוש בטכנולוגיה שסייעה לדייויד פינצ'ר להכפיל את ארמי האמר ב"רשת החברתית" או להזקין את בראד פיט ב"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן". התוצאה אמנם נראית מעט משונה, אבל תורמת ליצירת חיבור רגשי בין הצופים ובין הגיבור כבר בתחילת הסיפור. החלפת השחקן הראשי אחרי שלושת רבעי שעה הייתה עלולה להיות קטסטרופלית לחלקו הבא. יתר האפקטים מרשימים מאוד בעיקר משום שהעלילה מתרחשת ברובה בשנות הארבעים, בעולם דיגיטלי שנברא במיוחד עבור הסרט. הריאליסטיות שלהם משרתת את התוכן, כלומר הם אינם העיקר ולכן מרגישים טבעיים יותר מבדרך כלל.

מלבד סצינת הפתיחה, החלק הטוב ביותר בסרט מבחינת תלת-מימד מגיע בכותרות הסיום, עם וריאציות גרפיות יפהפיות על כרזות תעמולה אמריקאיות עתיקות. בכל מקרה, אתם מוכרחים להישאר עד סוף הקרדיטים המרהיבים, שכן אז מגיעה הסצינה החבויה שכבר הפכה למסורת בסרטים הקשורים אל גיבורי הקומיקס של מארוול שהוזכרו לעיל. הסצינה לא מאכזבת ומתפתחת לכדי הטיזר-טריילר הראשון של הסרט הגדול של הקיץ הבא – “האוונג'רס" של ג'וס ווידון. הצדיעו לקפטן, הוא עשה עבודה טובה.

הטקסט הנ"ל פורסם בעכבר העיר אונליין