"גרין לנטרן – מגן היקום", סקירה

הוא מגיע ארצה עם הכנסות סבירות מינוס בקופות הכרטיסים של ארה"ב ומכת מחץ מצד הביקורות הקוטלות. גם העובדה שיחד איתו עולה לאקרנים "קפטן אמריקה" העדיף עליו, ודאי לא ממש תסייע להצלחתו של "גרין לנטרן – מגן היקום" ("Green Lantern"). אבל "הפנס הירוק", המבוסס על קומיקס של חברת DC, הוא ממש לא גיבור-על שמוותר בקלות. במיוחד כאשר מגלים שבניגוד לתדמית שנוצרה לו, אין מדובר בסרט גרוע במיוחד. הוא פשוט מעט ילדותי ובשל כך סובל ממספר מחלות ילדות.

האל גו'רדן (ריאן ריינולדס) הוא טייס ניסוי מצטיין ורב-שגל ידוע. בשאר התחומים בחיים, הוא נחשב למאכזב סדרתי. אחרי עוד יום קשה בעבודה הוא מוצא את עצמו לפתע מול חלליתו המרוסקת של חייזר סגול וגוסס, המעניק לו טבעת כוח ירוקה. דווקא לו, לחסר האחריות הגדול ביותר בכדור, מוענק הסמל האוניברסלי לברית הנישואין. אלא שהטבעת הספציפית הזו מאפשרת להאל להפוך כל מה שהוא רואה בדמיונו למציאות ירקרקה. הוא נעשה לגיבור-על, אבל המשימה שלו גדולה בהרבה ממידותיו של כוכב הלכת הביתי שלו. מסתבר שזו רק טבעת אחת מיני רבות, השייכות למגיני היקום. אויב ישן-חדש מאיים לרתום את כוח הפחד כדי לבלוע פלנטות שלמות ועל ג'ורדן ועמיתיו למקצוע מוטלת המשימה לעצרו.

בינתיים, גם בכדור הארץ לא חסרות צרות. מדען תמהוני (פיטר סארסגארד) נחשף אף הוא לאותו חייזר מנוח ומתחיל לסבול מתופעות מוזרות כמו ראש ענקי, היכולת לקרוא מחשבות ולשלוט בחפצים בעזרת מוחו בלבד וכמובן רצון בלתי מוסבר להרע לאשה שגיבורנו אוהב, קרול פריס (בלייק לייבלי בגרסה הברונטית ). האל ג'ורדן ינסה להתגבר על הפחד, תרתי משמע, להילחם בכל החזיתות ולחזק את כוח הרצון שלו, הדינמו המניע את כוחות העל של “גרין לנטרן”.

אולי אחת הסיבות לכשלון מגולמת במשפט הידוע של קרמיט הצפרדע "לא קל להיות ירוק". בטח שלא גיבור-על ירוק, בעולם בו "הענק הירוק" זכה לשני סרטים בעשור האחרון ובעידן התלת-מימד כבר ביקר אצלנו אשתקד "הצרעה הירוקה". כמובן שתמיד יכול להיות יותר גרוע, כמו למשל אם יזכה הסופרהירו "החץ הירוק" בסרט משלו בעתיד הקרוב. אבל הנקודה היא ש"גרין לנטרן" היה זקוק לגורם המייחד אותו מיתר חבריו. משהו גדול ככל האפשר. נגיד, היקום בכבודו ובעצמו.

ההחלטה לפתוח את הסרט בחלל החיצון וקודם כל לברוא עבור הצופים סיפור רקע המתעלם מקיומו הזעיר של כדור הארץ, נבעה כנראה מן הצורך הזה. דקות רבות לפני שאנו חוזים בפנים אנושיות, תולדות היקום בגרסת הסרט מפרטות עבורנו את מלחמת הרצון בפחד החולשת על כל גלקסיה אפשרית מאז ראשית הזמן. כאשר אנחנו כבר מגיעים לכדור הארץ הוא זה שנראה מוזר, אחרי כל-כך הרבה פרצופים סגולים ועננים צהובים. הסרט מזגזג הלוך ושוב בין התרחשויות בעולמנו שלנו לבין אתרים שונים בחלל ובכל פעם שחוזרים אל הכדור המוכר, האירועים בו נראים יותר ויותר חסרי חשיבות.

פיטר סארסגארד בתפקיד הנבל, שהחליט להגדיל ראש. ואני עוד חוסך מכם את התמונות הקשות באמת...

אותו דבר נכון גם לגביי השימוש של הסרט בתלת מימד. בחלל הוא בעיקר מוסיף לתחושת האינסוף, או מגדיל עצמים כבירים מטבעם. בסצינות המתחוללות בעולמנו המוכר הסרתי מדי פעם את המשקפיים כדי לבדוק האם אני הוזה או שאין כאן ממש אפקט תלת-מימדי. כיוון שהתמונה נראתה מפוקסת ולא מטושטשת גם ללא המשקפיים בחלק מן המקרים, נדמה שהאפקט אכן פחות מורגש תחת כוח הכבידה של כדור הארץ. ייתכן וזו גם הצבעוניות המופרזת של החלל החיצון, או העובדה שהוא נראה ומרגיש יותר כמו משחק מחשב מאשר כמו איזו מציאות חייזרית רחוקה. הפער בין הפלנטות הדיגטליות לכדור הארץ מעמיק ככל שהסרט מתקדם, מה שמבליט את המלאכותיות של יתר האפקטים. החליפה הירוקה של הגיבור, שצויירה בעזרת מחשב רק בשלב העריכה, הופכת את כל העסק לסרט מצוייר.

אם לשפוט את "גרין לנטרן" ככזה, נדמה שלו הייתי בן עשר, זה היה הסרט האהוב עליי בקיץ הנוכחי. טוב, אחרי "הארי פוטר". למרות שהסצנות בהן הנבל כורע על ברכיו וצורח בכאב לא מוסבר, היו כנראה גורמות לטראומה. אבל ההומור שם והוא נוכח, עד למערכה האחרונה והרצינית מדי, והפשטות העלילתית מאפשרת לעקוב בקלות גם אחרי ההיסטוריה החוצנית המסובכת ביותר. ריינולדס כובש כהרגלו בתפקיד הראשי, מגיש בתזמון קומי טבעי את השורות המצחיקות שלו ועושה פרצוף של אהבל ברגעים הכבדים יותר. סארסגארד מציג באד-גאי קריפי במיוחד, אך אנושי במידה ורק על בלייק לייבלי קשה למצוא מילים טובות. זאת אומרת, היא מגלמת טייסת קרב נועזת, אשת עסקים ממולחת וכוסית-על, הכל באותה דמות. אז איך ייתכן שאין לה אישיות, או שהיא ממאנת לבצע בחירות במהלך הסרט?

אולי לארבעת הכותבים יש תשובה, למרות שאין מה לבנות עליהם. רק אחד, מייקל גולדנברג, מחזיק ברזומה קולנועי נכבד עם תסריטים ל"קונטקט" ו-”הארי פוטר ומסדר עוף החול". השאר הם תסריטאי טלוויזיה והשילוב בין הרביעייה לא מייצר סיפור סוחף במיוחד, גם אם מבדר למדי. כותרות הסיום גילו כי הבמאי הוא לא אחר מאשר מרטין קמפבל, מי שהצליח לרענן את המותג העייף של ג'יימס בונד עם "קזינו רויאל". הפעם הוא כנראה הגיע בשביל המשכורת בלבד והתוצאה יעילה אך חסרת ייחוד בהתאם.

אגב, גם במקרה של "גרין לנטרן" יש להישאר במקומותיכם בסוף הסרט, עד לבואה של סצינת הבונוס אחרי 114 דקות. גם אם תפקידה העיקרי הוא לרמז על עלילה אפשרית לסרט ההמשך, שכבר קיבל אור ירוק למרות חוסר ההצלחה של קודמו. מעניין יהיה לראות האם ינסה ההמשכון לתקן את הליקויים של הבכור, או יהיה שכפול שלו – סרט קיץ חביב ומהנה ברובו, אך נטול סיבות מיוחדות להמליץ עליו הלאה.

הטקסט הנ"ל התפרסם באתר עכבר העיר אונליין.