"I Saw the Devil", סקירה

השלמת פערים אחרונה מתקופת הפסטיבל, עם עוד סקירת די.וי.די. שכתבתי לעכבר העיר. אילולא היה מדובר בסרט כל-כך מצויין לטעמי, אולי הייתי עלול לשכוח שלא פרסמתי את דעתי גם כאן בבלוג. אבל "ראיתי את השטן" ("I Saw the Devil") הוא ללא ספק אחד הסרטים היותר טובים שראיתי השנה, למרות שהוא בכלל מודל 2010. גם מותחן נקמה דרום-קוריאני לפי כל הכללים, גם סאגת פשע עצבנית לתפארת אסיה כולה וגם מקבץ סצינות האקשן הכי מפעימות בהן חזיתי השנה – כולל אחת בה נשברת המצלמה! הנה מחשבותיי המפורטות יותר, בתוספת המלצה לכל מי שמחבב את הסוגה או ארץ המוצא של הסרט – הוא כדאי עד מאוד.

אם יש מדינה אחת שאפשר להגדירה כאלופת העולם בקולנוע של שנות האלפיים, הרי זו דרום-קוריאה. הז'אנר שהכי מזוהה עם הקולנוע הקוריאני העכשווי, הוא סרט הנקמה – מותחן אימה שבבסיסו גיבור תאב נקם ומלא טינה, במרדף אחר האיש שהרס את חייו. אחד הבמאים הבולטים של קוריאה הדרומית, פארק צ'אן-ווק, אף הגדיל לעשות ויצר את מה שמכונה כ"טרילוגיית הנקמה", אשר החלק המפורסם ביותר שלה הוא "שבעה צעדים". כעת מגיע עמיתו, הבמאי קים ג'י -ון ("סיפור מריר-מתוק" או "The Good, The Bad, The Weird”) ומנפיק סרט שהוא כמו סיכום של כל מותחני הנקמה הדרום-קוריאנים של השנים האחרונות. החל מן הרעיון המרכזי המניע את העלילה וכלה באזכור מפורש של סצינות כמו רצח בעזרת פטיש, או תלישת גיד אכילס. רוצים לראות רק סרט אחד מסוג זה, רק כדי לדעת על מה כולם מדברים? “I Saw the Devil” הוא הסרט שלכם.

ג'י-וון אינו נמנה, עד כה, עם השורה הראשונה של במאים בני ארצו. אבל הוא בהחלט ממוקם בשורה השניה, לוטש עיניים כבר הרבה זמן אל עבר חבריו הבכירים ממנו קים קי-דוק (“להרגיש בבית”, “זמן”) או בונג ג'ון-הו (“זכרונות מרצח”, “המארח”). לשם קפיצת המדרגה המצופה הוא גייס את הכוכבים לי ביונג-הון (“ג'י איי ג'ו: כוח המחץ”) וצ'וי מין-סיק (“שבעה צעדים”) ובחר בתסריט של פארק הון-ג'ונג, המשוטט בז'אנר הכל-כך מוכר אך התמיד מפתיע.

הנוקם הוא סוכן מיוחד של המשטרה (ביונג-הון), אשר מחמיץ את יום ההולדת של ארוסתו בפתיחת הסרט, בשל עבודתו התובענית ובעלת החשיבות העליונה. אלא שבת-זוגו ההרה נופלת קורבן בידיו של רוצח שטני (מין-סיק), ההופך ליעד החיסול של גיבורנו. אך תחילה עליו למצוא אותו ברשימת חשודים, בזמן שהפסיכופט ממשיך להלך אימים על נשות המדינה חסרות הישע. בני משפחתו של הגיבור מפצירים בו שיחדל פן יהיה בעצמו למפלצת. אבל הרצון לנקמה מבעבע ומתדלק את עצמו. קשה לעצור אותו ועוד יותר קשה לדעת מי מטורף יותר במקרה הזה – הצייד או הניצוד?

היי, הנה אולדבוי! נראה שהוא אוכל צ'יפס עם קטשופ. הרבה קטשופ.

באופן מפורש למדי, הסרט עוסק בטשטוש הגבול שבין טוב לרע. בשוטר שמאבד את אשתו ובדרך גם את דעתו, כאשר בהתמודדות מול רוצח פסיכופט המבתר את קורבנותיו משתחרר החוצה הצד האפל שלו. תהליך כמעט הפוך מתרחש אצל הפושע הנמלט, שמקבל עוד ועוד זמן מסך ככל שהסרט מתקדם וחושף בפני הצופים צדדים נוספים באישיותו. כך הצייד הופך לניצוד, כאשר תהפוכות מסוג זה מתרחשות בכל חצי שעה בערך, בסרט שאורכו הוא לא פחות מ-142 דקות, אף אחת מהן אינה מיותרת.

מצד אחד, מדובר במותחן נקמה לפי כל חוקי הז'אנר, גרסת דרום-קוריאה. זה אומר פרצי אלימות רבי עוצמה לצד פרצי יצירתיות ויזואליים ועשייה קולנועית מדופלמת. כמות הברקות העריכה והצילום בסרט הזה מתחרה רק עם מניין הגופות המרוטשות. מצד שני, מדובר בסרט שלא מפסיק להדהים את צופיו, הן ברמות הקיצוניות אליהן הוא מגיע והן מבחינת הסיפור ואופן התפתחותו. גם אם לפעמים ברור למדי מה עומד לקרות, הדרך בה מתחוללים האירועים ובה קווי עלילה נסגרים רעננה מספיק בשביל להתחמק מגיליוטינת הקלישאה המאיימת. הדיסוננס הנהדר הזה מעניק ל-“I Saw the Devil” מימד נוסף מעבר לזה החולני, האכזרי, המצמרר ונטול-המוסר או העכבות. והקולנוע המופתי של קים ג'-וון מעניק לבמאי את אישור המעבר המיוחל למפלס של יתר עמיתיו הגאונים.

"I Saw the Devil”. בימוי: קים ג'י-וון, דרום-קוריאה 2010, 142 דקות, קוריאנית עם תרגום באנגלית.

הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית.

הטקסט הנ"ל פורסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-8.7