פסטיבל ירושלים 2011: היום השביעי

יום אחרון של הפסטיבל כסדרו, לפני סוף שבוע של השלמת חשקים ופספוסים. שלא במקרה, היה זה גם היום הכי ישראלי שלי בפסטיבל, שכן לא ראיתי שום סרט שאינו תוצרת כחול-לבן. ככה זה כאשר התחרות הישראלית נסגרת ואוטוטו מכריזים על הזוכים. זהו גם היום שבו התיק והכיסים כבר מלאים כל מיני שיירים של כרטיסי קולנוע שאין בהם יותר צורך והיום בו אני בדרך כלל חווה תחושה מוזרה וסותרת. מצד אחד געגוע לפסטיבל למרות שעדיין לא הסתיים, מאידך מעין תחילת סיכום וברכה חרישית על כך שאשוב לקצב הנורמלי של סרט ביום או בשבוע, במקום שלושה-ארבעה.

ביום האחרון של התחרות הישראלית נותרו לי שני סרטים מן הרשימה. הראשון שבהם הוא "אורחים לרגע", בכורת הבימוי של מאיה קניג, העורכת ובת זוגו של הקולנוען העצמאי גור בנטביץ', שאף משחק בתפקיד הראשי בסרטה. הוא מגלם את שאול, ישראלי טיפוסי וטיפוס קליל, אשר נאלץ להתמודד עם חזרתה ארצה של ביתו היחידה, ליבי (אליה ענבר). הבעיה היא שלשאול אין ממש דירה, או עבודה (הוא ממציא פטנטים מעט ילדותיים למחייתו). השניים מחליטים להתחזות לפליטים מן הצפון המופגז, בימי מלחמת לבנון השנייה. משפחה ירושלמית בורגנית (צחי גראד וסלעית אחי-מרים) המתגוררת בשכונת עין כרם, ניאותה לספק להם מקלט. ומכאן הדרמה רק מתחילה.

הדבר הבולט ביותר בסרטה של קניג, הבמאית השלישית המציגה את יצירתה בפסטיבל, הוא טבעיות הזרימה בה הוא מתנהל. העלילה קולחת ונתקעת רק לעיתים רחוקות, הדיאלוגים שוטפים והשפה היא לא סתם עברית, אלא "ישראלית”. עם סלנג, שנינויות ומעט אנגלית מהסרטים. מזמן לא צפיתי בסרט ישראלי בו העגה בה השתמשו הדמויות היא שהקנתה להן את האמינות המתבקשת.

מלבד כמה אירועים שהיו לא לעניין בעיניי, אם להשתמש בלשונן של קניג והתסריטאית הנוספת דנה דימנט, מדובר בסרט כיפי, חמוד ומלא חן. לא מנסה להרגיז אף אחד, אבל גם לא מתחנף לקהל שלו. פשוט כובש בזכות הקסם הטבעי הנשפך ממנו, ממש כמו אותו גל אינדי אמריקאי. אפילו הפונט הכמו-מצוייר בעיפרון של כותרות הפתיחה, מעיד כנראה כל הכוונה ליצור בעברית באמצעות התבנית של הז'אנר הזה. מאידך, כבר נראו סרטים מרשימים ממנו בפסטיבל, למרות שהוא בהחלט מאיים על המקום הראשון הנכסף, או משווע לצאת מהטקס עם איזה פרס או שניים. חביב הקהל, למשל.

אחר-כך הגיע מקבץ של סרטים ישראלים קצרים השלישי בפסטיבל והשני שאני ראיתי (זה היה הראשון). הוא נפתח עם אחד הסרטים היחידים ששמעתי עליהם דברים טובים, או דברים בכלל, לפני הפסטיבל – "למה השמש" של אפרת קופמן. זוכרים את הקיטורים שלי על סרטי בית הספר "מעלה" מלפני כמה ימים? אז גם הסרט הזה הולך בתבנית המוכר של גיבורה עם ניצני מרדנות במסורת, בממסד אבל הפעם יש קתרזיס! יש מרד. קטן, סימבולי, אבל מרד. אז קודם כל שאפו. מעבר לכך מדובר בסרט שליבו במקום הנכון ושיש לו פיי-אוף תסריטאי שדי נדיר בסרטים קצרים. הטענה היחידה שלי אליו, נוגעת לאורכו הקצר מדי. הוא היה עובד נפלא בתור סגמנט בסרט באורך מלא. אחריו הגיע "אני אשתה את דמעותיי" של תום שובל, בוגר "סם שפיגל" ואחד הסרטים העצמאיים היחידים בתחרות. מאוד התחברתי לאותנטיות של הילדים ולעולמם מלא היצרים שבו כל זבוב הוא וואחד פיל. מאידך, הרעיון מתקשה להחזיק לכל האורך כך שהטענה שלי הפוכה מזו של קודמו – בתור סרט של 3-4 דקות, אולי קליפ, זו הייתה יכולה להיות הברקה. הבא בתור היה "נקמה", של יואב כהן מ"סם שפיגל". זהו כנראה הסרט בעל ערכי ההפקה המוקפדים מבין אלה שאני ראיתי בתחרות, אשר צולם במצלמת RED. אל הסיפור, על גבר ערבי שחוטף חייל ומתעלל בו, ממש לא התחברתי. לאחר מכן הוקרן "ברבי בלוז", של עדי קוטנר מאוניברסיטת ת"א. סרטים קצרים רבים נוטים להיות סרטי פואנטה, בדרך כלל אחת שמנסה לזעזע את הצופה אחרי כמה דקות של טיזינג. אישית, קצת קשה לי עם הסוגה הזו, אבל נהניתי מן המשחק של מירב פלדמן בתפקיד הנערה העשירה והמפונקת ושל דביר בנדק בתור השכן שמסייע לה לחלץ פגר של ציפור מן הבריכה אשר בחצרה. ואז הגיע הסרט שלא אתפלא אם יזכה בתחרות, פשוט מכיוון שהוא המרשים מכולם. "דרייבר" של יהונתן אינדורסקי מ"סם שפיגל" כבר זכה לכבוד להיכלל במארז החגיגי של בית הספר אשר יצא החודש לחנויות. ב-30 דקות הוא חושף בפנינו חומר עלילתי שמספיק לפיצ'ר, בונה דמויות לתפארת ומסתיר יותר מאשר הוא חושף. אין ספק שמדובר במספר סיפורים מחונן, אשר מספק לנו הצצה אל עולם דתי-חרדי שטרם זכה לחשיפה בקולנוע הישראלי החדש – עולם של שנוררים, מאכערים, אנשי לילה מסתוריים. גם אם היו סרטים שבאופן אישי חיבבתי יותר, נראה הגיוני ש"סם שפיגל" יזכו שוב בתחרות הקצרים. המקבץ הסתיים עם "וריאציות על נושא לילי" של צור אביגד, מ"בית ברל". עוד סרט ברמה טכנית מאוד גבוהה, בעיקר בכל הנוגע לעריכה, אשר לוקח נושא מורכב כמו השואה ומפשט אותו עד כדי כך שבי התעוררה דחייה קלה מן הסרט.

בחזרה לתחרות הישראלית-עלילתית באורך מלא, הסרט האחרון שזימנו עבורי עורכי התוכניה נקרא "סלסה תל-אביב" וביים אותו יוחנן ולר, על-פי תסריט של אליסה דור. זוהי מעין טלנובלה באורך סרט, המציבה במרכז העלילה את דמותה של ויקי (אנחליקה ולה ), מקסיקנית שמתגנבת ארצה מחופשת לנזירה כדי למצוא עבודה ולשלוח כסף למשפחה. בטיסה היא פוגשת את יוני (אנחל בונני) ומשם נרקם לו מרובע רומנטי הכולל גם את ארוסתו של יוני ובעלה לשעבר של ויקי.

"סלסה תל אביב" הוא מסוג הסרטים שמפשיטים ממני את כל הציניות המובנית שבי. לנוכח תגובת הקהל שגאה מצחוק עם כל בדיחה שחוקה, עבודת המבקר נראית חסרת תכלית לחלוטין. אנשים מגיעים לסרט כדי ליהנות. לא אכפת להם מאיכותו הטכנית או מרמת המשחק והסיפור. הם באו לצחוק ומי אני שאגיד להם אחרת? אז מכיוון שאין לי שום דבר טוב להגיד על הסרט הזה, אומר רק שצר לי שזהו הטעם עימו אסיים את התחרות הישראלית. נמתין לדיווח מן הטקס עצמו מאוחר יותר, כדי לנסות ולסיים את הנדבך הישראלי בפסטיבל עם הרגשת ניצחון.