פסטיבל ירושלים 2011: היום השישי

עוד יום עמוס של פסטיבל הקולנוע בפתח ועוד פוסט מתחיל עם הסבר קצרצר על הבחירות שלי בתפעול הבלוג בימים אלו. כעיקרון, כל פוסט יומי שכזה על הפסטיבל יהיה פתוח לרווחה, יהיה אורכו אשר יהיה, עד למחרת בבוקר. כך תוכלו להתעדכן כבר בעמוד הבית האם הוספתי כמה ליהוגים, במקום להצטרך להיכנס פנימה אך תוך הפוסט. מרגע שחלף היום והתחיל חדש, הפוסט "יתקפל" ויכיל רק את פסקת הפתיחה. ודאי תשאלו – "אבל אז איך נדע על איזה סרטים כתוב בפנים? האם תכריח אותנו להיכנס אל תוך הפוסט, חזיר טראפיק שמנמן שכמותך?" ובכן, בדיוק בשביל זה סעיף התגיות מצוי בתחתית כל פוסט גם כאשר הוא במצב "מקופל". כלומר, לא חייבים להיכנס אל תוך הפוסט בכדי לקרוא, קצת בקטן לצערי, את שמות הסרטים עליהם שרבטתי את דעותיי בפנים.

וכעת, כאשר מריחים כבר את סוף הפסטיבל, ברצוני לציין שבאמת חשבתי שאספיק לעדכן את דעתי מיד לאחר כל סרט. אבל אז נזכרתי שאני בפסטיבל. ומה שאני הכי אוהב בפסטיבל זו את האווירה ואת האנשים (כאשר הם מחוץ לאולם הקולנוע. בזמן הצפייה, נתקלתי כבר בהפרעות הכי מרגיזות שאי פעם אירעו לי בזמן צפייה בסרט, אולי ארחיב בימים הבאים). כך שלפטפט עם כל מי שרק ניאות, מונע ממני להתחבר/להתנתק אל האינטרנט ואל הבלוג. הסליחה עם כל מי שחוזר לכאן כמה פעמים ביום ולא מוצא עדכונים. אשתדל לתת פוש ולהשתפר בימים המכריעים הללו. וכעת, מעלליי הרבים.

את הבוקר פתחתי עם "אוסטרליה שלי", סרטו של הבמאי/תסריטאי עמי דרוזד. כאשר גלויה שקיבלתי בכניסה סיפרה לי שהסרט הוא למעשה סיפור משפחתו של הבמאי, בדגש על אימו, קשה לומר שהתפלאתי. למעשה, אני מתחיל להעריך יותר ויותר כל סרט ישראלי שראיתי בפסטיבל ואינו כזה. למרבה הפלא, הם במיעוט. אפילו למצוא סרט דובר עברית, בתחרות הישראלית יש לציין, הפך למשימה קשה מספיק. גם הפעם, העברית היא השפה השניה או השלישית הכי מדוברת בסרט.

הסיפור המשפחתי של דרוזד מתחיל בפולין של שנות השישים. אנו מכירים אם חד-הורית (אלכסנדרה פופלבסקה) ואת שני בניה הצעירים, אנדרה וטאדק (יעקב וורבלבסקי ולוקאש סיקורה). המשפחה חיה כקתולית לכל דבר והילדים אף מתנכלים ליהודי השכונה ובזים להם. לאחר תקרית אלימה בה היו מעורבים השניים, האם חושפת בפניהם את זהותם האמיתית – גם הם יהודים. חיי השקר בפולין נמאסו עליה והיא אורזת את כל המשפחה ומבטיחה להם נסיעה לאוסטרליה. אלא שגם הפעם לא מדובר באמת לאמיתה, משום שהילדים נוחתים בארץ ישראל, בקיבוץ אשר נמצא אז בשיא פריחתו. מכאן מתחיל לעסוק הסרט בשאלות של זהות ושל תחושת שייכות אל מול אאוטסיידריות נצחית.

בכל הנוגע לערכי הפקה מדובר בסרט המרשים בתחרות, עד כה. מרחובות פולין, דרך האנייה בה מפליגים גיבורנו ועד לארץ ישראל היפה. כמובן שגם כל הרבדים הטכניים ואף האמנותיים מצויים באותה הרמה כמו ההפקה המרשימה, מצילום ועריכה דרך המשחק של כלל הצוות. הכל פרפקט, מלבד דבר אחד, החשוב ביותר בסרט קולנוע לטעמי – הסיפור. מן הרגע בו עולה המשפחה ארצה ומתפצלת לשלוש היחידות המרכיבות אותה, משהו במבנה המהודק של הסיפור מתפרק וקורס. כאשר מסתיים הסרט, קשה לומר שיצאתי ממנו מרוגש, נרעש, מושכל או אפילו מרוצה. השגרתיות מתנפלת עליו והורסת כל סיכוי להיות משהו מעבר לסיפור הגירה חביב ונאמן למקור. משהו שהייתם מצפים לראות בערוץ 1, למשל. כרגיל, אציין שאני בדעת מיעוט שכן הקהל סביבי התמוגג, צחק, התייפח קלות. כך שבסיכומו של דבר, אני לגמרי בעד הסרט הזה ומאחל לו מספרים נאים בקופות הכרטיסים, אם וכאשר יופץ מסחרית.

במעבר חד מאין כמוהו יצאתי וחזרתי אל סינמטק 3 ואל סרט שכל-כולו סרט פסטיבלים. ראשית, הבטחתי התנצלות ליח"צ של "הנותנת", על כתבה שגם אני הייתי חתום עליה בעכבר ושסקרה את הסרטים המעניינים בפסטיבל. הביקורות העולמיות שקיבל הסרט הוצגו באופן חד צדדי ואני שב ומתנצל. כעת, לאחר שצפיתי בו, אני מוכרח לציין שמדובר במפלג קהל קלאסי. אוהבים, שונאים, אדישים, מזועזעים – כל תגובה תיראה הגיונית לנוכח הסרט הכה קיצוני הזה. אני בצד המחבק ומיד אנסה להסביר למה.

סרטה הארוך הראשון של הגר בן-אשר תוייג מבעוד מועד כהרחבה לסרטה הקצר והמדובר "משעולים". בעיניי, למרות שנקודת המוצא העלילתית וגם האמירה הסופית זהות בשני הסרטים, הדרך שעוברים הצופים בין הפתיחה לסיום שונה לחלוטין ולכן מפרידה בין שני הסרטים הללו. סיקוונס הפתיחה של "הנותנת" הוא מהמחרידים בקולנוע הישראלי של השנים האחרונות ומקפל בתוכו את כל סיפורו של הסרט – אנחנו, בני האדם, כולנו חיות שרק רוצות לדהור חופשי, בעוד הקידמה והקודים התרבותיים שאימצנו לנו מסרסים והורגים אותנו.

בן-אשר, שאף כתבה את התסריט, מגלמת את הדמות הראשית. מושבניקית, רווקה, בשנות השלושים לחייה, עם שתי בנות קטנות בבית. היא עובדת בלול של המושב והיא מכורה למין. לפחות שלושה מגברברי הקיבוץ, מגיעים אליה להתפרק אחת לכמה זמן. אלא שאז חוזר למושב וטרינר מסוקס (ישי גולן) ולגיבורה שלנו מתחילה פתאום מערכת יחסים אמיתית. האם תוותר על כל הגברים האחרים שלה ותהיה מוכנה להתחייב לאחד? ומה יהיו ההשלכות על הננטשים?

הבחירה של בן-אשר לשבץ מיד בתחילת סרטה סצינות סקס ארוכות וחושפניות, הופכת את כל הצפייה בסרט למינית יותר. פתאום כל צינור השקיה זורם או אפילו שורת ברושים זקופים, מקבלים משמעות פאלית. הסרט עשיר בסימבולים ותזכורות למה שאני תפסתי כאמירה המרכזית של הסרט – האדם כחיה. החל מהעבודה בלול, דרך מקצועו של אהובה של הגיבורה וכלה בכל חיית משק שתוכלו להעלות על הדעת אשר זוכה לזמן מסך לא מבוטל. מצאתי בסרט משהו קדום, קמאי, בנוגע להתייחסות אל יצר המין. מספרים על נשות האדם הקדמון שהיו השליטות של השבט. אף אשה לא הייתה שייכת לאף גבר וכולן דאגו לספק מינית את כל הגברים בו. כאשר הזכרים היו רגועים, מזגם היה נוח לשליטה ושום מלחמה לא פרצה. כך לפחות גורסת תיאוריה אחת שקראתי בעבר. ציפיתי לראות בסרטה של בן-אשר דמות נשית חלשה ומנוצלת, מזוכיסטית וקצת קלולסית. במקום זאת קיבלתי אשה שפועלת פחות או יותר לפי המתכון העתיק – השאירי את הגברים שלך מסופקים והם ידאגו לכל צרכיך ולא יריבו זה עם זה בענייני בעלות ואקסקלוסיביות. עם זאת, התנהגויות אחרות של הדמות אינן עולות בקנה אחד עם ההסבר הזה, מה שמציג את הסרט כניסיון של הבמאית להעלות נושא לדיון ולאו דווקא לפתור אותו או להעביר את דעתה האישית בנושא.

פחות התחברתי בסרט לבחירה להשאיר את כל השיאים העלילתיים מחוץ למסך ואז למסור אותם כאינפורמציה דרך דיאלוג. היה לי קשה גם עם הניכור והיעדר החום האנושי ששרר בסרט, כמו עם רוב סצינות הסקס הפורנוגרפיות עד מאוד, כולל רגע הארד-קור של ממש, בשוט סטטי ומתמשך. עם זאת, אני מוכרח להחמיא לשפה הקולנועית של הסרט ובמיוחד לצילום של עמית יסעור. יש משהו ב"הנותנת" משהו מהקולנוע של לארס פון-טרייר. וזה לא רק הזיקפות.

אחרי התאוששות קלה ניגשתי אל האתנחתא החו"לית שלי לפני עוד מתמודד ישראלי בערב. למרות ש"אתנחתא" היא פחות או יותר המילה האחרונה שאפשר להגיד על האפוס הגרנדיוזי של נורי בילגה ג'יילן – "היו זמנים באנטוליה".

במאי הארט-האוס הטורקי קנה את עולמו בזכות סרטים פיוטיים ומהורהרים כמו "מרחק", "ענני מאי" ולאחרונה גם "שלושה קופים". פסטיבלי העולם אוהדים אותו וזה של ירושלים אינו שונה מהם. הסרט מתחיל כמו מעין הרחבה לסצינת הפתיחה של אותו "שלושה קופים" – לילה. חושך. מכונית מתקרבת. ואחריה עוד שתיים. האנשים המאכלסים אותן יהיו גיבורי הסרט למשך 157 הדקות הקרובות-רחוקות. שניים מהם חשודים ברצח, אשר קברו את קורבנם אי שם בערבות אנטוליה. כמה חברי זרועות החוק מובילים אותם למסע בניסיון למצוא את הגופה. אבל אחד מן הרוצחים טוען שהיה שתוי, השני רק מייבב שבכלל ישן והלילה הולך ומתארך.

הדבר הראשון שמרשים אצל ג'יילן הוא הדיוק. בבחירת השוטים, באורכם, בפלטת הצבעים, אפילו בבחירת פניהם של הגיבורים שלו, בהן הוא מרבה להתמקד. דרך שיחות החולין בזמן הנסיעה והתנהגות הדמויות ברגעי ה"אקשן" של זיהוי אתר קבורה פוטנציאלי, אנו נחשפים אל התימה המרכזית של הסרט – דקונסטרוקציה של הטבע האנושי, של נפש האדם החידתית. הבמאי שוזר הרהורים פילוסופיים בפטפוטי סרק, עורך בין הדמויות שלו קרב פינג-פונג מילולי בנוגע לשאלות כמו למה אנשים הם כך ולא אחרת, מה אנושי ומה אינו אנושי וכיוצא באלה. בסצינה האחרונה (אין כאן ספויילר מהותי) הוא לוקח את הדיון צעד אחד קדימה, אל הגשמיות, ומפרק את האדם פשוטו כמשמעו. וזה מגיע בשלב של הסרט בו הצופה עשוי להיות די מותש מן הקצב האיטי והתובעני.

תימה נוספת וחשובה לא פחות הרקומה על משטח העלילה הנטווה לנגד עינינו, היא נושא הסיפור – האופן בו מספרים אותו ויכולתו להשפיע על המציאות. זה מתחיל עם ציטוט משיר, ממשיך עם המשפט "אפשר לספר כל סיפור כך שיישמע כמו אגדה" ומגיע לשיא בסיפור אותו מספר התובע לרופא כמה פעמים בסרט, בכל פעם עם פרטים אחרים המשנים את אופיו. שיא נוסף מגיע כאשר אנו חוזים במציאות ואז עדים לאיש חוק המשנה אותה בדו"ח שלו, אירוע המתרחש יותר מפעם אחת. בכלל, הדמויות בסרט מייצגות ארכיטיפים מערביים, שלא לומר מערבוניים. בשיירה אחת נוסעים להם הפושעים, כל מיני מינים של אנשי חוק (משטרה ומשפט) וגם איש מדע אחד, הרופא. יחד עם שמו הארכיטיפי לא פחות של הסרט, יצאתי ממנו בתחושה שחזיתי במערבון מיתי של ממש. למרות שעליי להודות – המערכה האחרונה התישה גם אותי.

בלי יותר מדי זמן לעכל, מצאתי את עצמי עם הסרט האחרון שלי להערב, אשר כבר זכה אצלי בתואר "הסרט עם השם הטוב ביותר בתחרות הישראלית" – "איש ללא סלולרי". מדובר גם בקומדיה הראשונה שאני רואה בתחרות, אחרי כמה סרטים רציניים וכבדים למדי ועוד כמה שרק זרעו פה ושם הומור, אבל היו דרמות לכל דבר.

זהו סיפורו של כפר ערבי-ישראלי, שאנטנה סלולרית המוצבת בו משבשת את חיי תושביו. סאלם (באסם לול), חקלאי מוותיקי הכפר, חושב שהאנטנה היא מזימה ישראלית לסרטן את הפלסטינים ופותח במאבק להורדתה. בנו, ג'אודת (רזי שחוואדה), דווקא מבסוט שהקליטה השתפרה. אחרי הכל, יש לו איזו מישהי ברמאללה שהוא מקשקש איתה בטלפון הנייד שלו, כמו רוב תושבי הכפר המכורים לסלולרי שלהם.

הבמאי סאמח זועבי מצטרף אל עמיתו איליה סולימאן, כאשר הוא בוחר להציג דווקא את הפנים הקומיים-אבסורדיים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל לא שוכח להיכנס בשני הצדדים, בעקיצות קטנות. אני עדיין ממתין לקומדיית הסכסוך הראשונה שתגיע מהצד הישראלי.

ההומור בסרט משובח על-פי רוב ויחד עם הכריזמה של שחוואדה בתפקיד הראשי מתקבלת קומדיה רומנטית-פוליטית ששווה צפייה. בכל הנוגע לייצוג של הסכסוך והמסוכסכים, כי אפשר בלי, נדמה לי שהקריאה בסרט כאלגוריה פוליטית תלויה בעיקר בעיניי המתבונן. מי שיגיע במטרה לצפות בסרט עוכר ישראל, יקבל את מבוקשו ובגדול. אם דרך דמות האב שמכריז "דו-קיום בתחת שלי" או דרך כוחות הביטחון שלא מאפשרים לגיבורנו להתאחד עם אהובתו מהשטחים. אבל עבורי ודרך עיניי בלבד, מצאתי את הסרט כלועג לערביי-ישראל הרבה יותר מאשר ליהודייה. בעוד האב מאשים את ישראל וממשלתה בכל הרעות החולות הנוחתות עליהם, מבעיות בחקלאות דרך כאב גרון של אחד משכניו, מסתבר שלא קרינה ולא בטיח. כל אחד אשם בצרות של עצמו ולהאשים אחרים זו רק תרופת-דמה. ההגחכה המחוכמת של הבמאי את הייצוג של הפלסטינים כקורבן תמידי ושל הישראלים כחשדנים וכובשים, אומרת לא מעט על הטבע האמיתי של כלל הנוגעים בדבר, שוב לדעתי. מצד שני, טוקבקיסטים כבר הוכיחו לי בעבר שלא משנה מה אכתוב, ברגע שהסרט פוליטי כל אחד תופס אוטומטית את הצד שלו, מתחפר בו היטב ומתחיל להפגיז את סביבתו. גם אם זה אומר "אש ידידותית", ממנה אני אישית בדרך כלל סובל. אז כולי תקווה שדרך ההומור, שלא יורד נמוך, יצליח סרטו של זועבי לפרק את צופיו מן הדעות הקדומות איתן נכנסו אליו ולהראות להם את המציאות דרך פילטר קומי.